עדיין מליפיסנט

26

ריידן-
התמונה הזאת חוזרת על עצמה בהמון סרטי פשע.
אסירים שמציירים קווים על הקירות, אחד בכל יום שעובר, ואחד בקו מאוזן לכל חמישה ימים.
הגעתי למצב שבו הייתי רוצה גיר כמו שלהם, כדיי לעשות את אותו הדבר.
אני לא בטוח כמה ימים עברו מאז שהגעתי לכאן, איבדתי ספירה מהר יותר משציפיתי, ואני חייב להודות שזה מוזר. כשחושבים על הנסיבות, אוליי זאת דווקא התגובה ההגיונית, כי לאסירים מהסרטים יש גם חלונות, אינדקציה ליום ולילה, שקיעה וזריחה, זאת עוד פריווילגיה שלא קיבלתי.

אז אני נאלץ להסתפק בהערכה הלא מדוייקת הבאה, זה עדיין השבוע הראשון שלי כאן, היום הרביעי, או החמישי, בבוקר. אוליי שעות השינה שלי הפוכות לחלוטין ועכשיו חצות, אין לי דרך לדעת.
הארוחות עוזרות כדיי לעקוב אחריי הזמנים, אבל באופן תיאורתי, הם יכולים להגיד שזה בוקר ולא להותיר לי ברירה אלא להאמין, זה מה שקורה כשלוקחים ממך את השעונים ואת השמש.
תחושת הזמן, היא לא מה שחסר לי, לא מספיק.
בעדיפות גבוהה יותר, נמצאים הדברים שבאמת מקשים עליי לחיות ככה, כבר בימים הספורים האלה.
קודם כל, כמובן, אין לי חופש, או שליטה, בנוגע לכלום. התחושה הזאת מייסרת אותי.
גם סיגריות, דרך אגב. התחלתי להבין את האנשים שטוענים שהם חייבים סיגריה כדי להמשיך את היום, לא הרגשתי ככה, עד שנחטפתי והגעתי לכאן, בלי האפשרות לעשן.
ההשפעה של ניקוטין ברורה יותר עכשיו, והדבר האחרון שאני צריך בנוסף לשינוי הזה בחיים שלי, הוא להיגמל.

חוסר המעש, אוליי מנצח את הבעיות הקודמות שתיארתי. חוץ מהשיחות הבודדות האלה עם אליוט, החקירות הלא רשמיות האלה, עם הנרי, אין לי כל דרך להעביר את הזמן שאני לא עוקב אחריו. בעיקר מחשבות, ושינה.
והנה החלק האירוני, זה לא משנה באיזה אופציה אני בוחר, כי גם המחשבות שלי, וגם החלומות שלי, הם תזכורת לחלק הגרוע ביותר עד עכשיו, ולפרק הזמן שאשר כאן. למה שלא ספק עומד בראש הרשימה המתועבת הזאת, אליה.

אני מתגעגע למליפיסנט, ואני שונא געגוע. אני לא מסוגל לסבול את הרגש הזה, את הכאב הפיזי שהוא גורר, הלחץ הזה בחזה, זה נוראי. מזעזע, באמת, כמה שאני מתגעגע אליה.
הצורה שבה אני כמעט מתרגל להתעורר בלי הריח של השיער שלה, בלי הוויכוחים האלה על האם לקום או לוותר ולהישאר במיטה, בלי החלק הטוב של הבוקר.
לאכול ביחד, לצאת ביחד, לעשן, הכל.
כשגרים עם מישהו, כשמבלים איתו כמעט כל רגע ביום שלך, ופתאום הוא נעלם, התוצאה היא ההרגשה שחלק ממך נעלם.
אני והארלי היינו בלתי נפרדים בחודשיים האחרונים, היינו ביחד, ברוב המוחלט של שעות היום, בכל יום.
וגם לפניי הבריחה, חלקנו פנימייה, חצי שנה שבה לא עבר יום בלי שראיתי את הילדה היפה הזאת.

ולכל כך הרבה זמן איתה יש השלכות הרסניות כשהיא נעלמת. המחיר, הוא שעכשיו ארבעה או חמישה ימים בלעדיה מרגישים כמו נצח.
אני אפילו לא יודע אם הגעגוע אליה או הדאגה לשלומה מעיקים עליי יותר, אבל השילוב של שניהם, חזק מדיי.