עדיין מליפיסנט

2

ריידן-
נראה לי שהארלי לחוצה.
מן הסתם, אנחנו לא נמצאים במצב אידאלי במיוחד, אבל לא היינו במצב כזה כבר כמה חודשים.
הפעם, היא נוטה להיות אנרגטית יותר, כאילו המפגש עם האחרים מטריד אותה. היא ככה מאז שהתעוררנו, חשבתי שהיא תירגע, אבל כנראה שטעיתי.
אני פשוט מניח לזה, אני מאמין שברגע שנמצא אותם, אוליי קצת אחריי, היא תנשום ותחזור לגרסא הרגילה שלה. מליפיסנט נלחצת, הרבה. בהתחשב בנסיבות, זה הגיוני, אבל בדרך כלל היא מפחדת מדברים מסוימים.

היא נלחצת כשאנחנו עלולים להיפרד, גם אם זה לכמה שעות, מסתבר.
בשלב מסוים בהיכרות שלנו, נקשרנו בדרך שאני לא יכול להסביר.
זאת לא אהבת נעורים, אלה לא רגשות שיחלפו עם הזמן, מה שיש לשנינו, זה שונה לחלוטין. הארלי שינתה אותי, היא הוסיפה משהו לחיים שלי. היא חשובה לי יותר מכל דבר אחר, ושום דבר לא ישנה את זה.
מכאן, אני לא מסוגל לדמיין אותה במצב פגיע, והיא לא מוכנה שניפרד.
היא כעסה כל כך אתמול. ציפיתי לתגובה ממנה, הנחתי שכשניפגש שוב, אם ניפגש, היא לא תקבל את ההחלטה שלי, אבל לא חשבתי שמליפיסנט תעזוב את המלון ותעקוב אחריי.
היא סיכנה את עצמה, כדיי למצוא אותי. זה בדיוק מה שניסיתי למנוע, אבל להארלי לא אכפת. כשראיתי אותה שוב, הרגשתי נפילת מתח בכל איבר בגוף שלי, אבל מהר מאוד הבנתי שעכשיו אני צריך לגרום לה לסלוח לי.
ולמרות שהיא התאמצה להתעלם ממני, זה לא שינה בהרבה, לעזאזל, רק שמחתי לראות אותה.
אני לא מתכנן לעזוב אותה שוב, אף פעם. לא רק שהפעולה הזאת הוכחה אתמול כלא יעילה, המבט בפנים שלה, איך שהיא הסתכלה עליי אתמול, מאוכזבת ופגועה, אני פשוט לא מצליח להתעלם מזה.

עוד דבר שמעסיק אותה, העסיק, יותר נכון, היה ארון שריל. היא שנאה לדבר עליו, היא רעדה כמעט בכל פעם שהשם שלו הוזכר, הוא תמיד הדאיג אותה.
מהפעם הראשונה שהיא סיפרה לי עליו, ועד הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי אותו, התמלאתי בשנאה אליו.
אין לי דרך אחרת להגדיר את זה, פשוט תיעוב מוחלט.
ארון היה שילוב של אסונות בחיים שלה. הוא היה חבר של ההורים שלה, הוא פגע בה, הם ידעו ולא היה להם אכפת.
הוא עבד בשביל אליוט, והוא הסתיר גם ממנו את הדברים שהוא עשה להארלי.
הוא פאקינג חטף אותה אתמול, הוא נגע בה במשך שנים.
ואם כל אלה לא מספיקים, הבן זונה גרם לה להאשים את עצמה.

היא תמיד מתנצלת, זה משגע אותי.
מליפיסנט בוכה ומתנצלת, בגללו ובגלל ההורים שלה. אני לא יודע אם זה ימשיך לקרות, עכשיו כשהוא מת. השעות האחרונות היו בין הזמנים הגרועים ביותר שעברתי, אבל ברגע האחד שבו המעגל ביניהם נסגר באופן סופי, הרגשתי שזה היה שווה את המוות שלו.
אני לא מתחרט, זאת לא הייתה החלטה אימפולסיבית.
ידעתי שאם אני אי פעם אראה אותו, אני אנסה לפגוע בו, כמה שאפשר.
כשהוא העז לגעת בה שוב, אתמול, כשהוא גרם לה לצרוח מרוב כאב, היה לי ברור שזה הדבר האחרון שהוא עומד לעשות.
כנראה שיהיו לזה השלכות, אבל נזק משני לא מפריע לי, לא כמו האש שהרגשתי כשראיתי אותו.