ריידן-
אני לא מסוגל לסבול עוד הרבה בחדר הזה. אלוהים, עברו אוליי שעתיים, אם תחושת הזמן שלי עדיין מדויקת, וזה לא וודאי בכלל. אין כאן שעון, אין כאן כלום, למען האמת.
רק רהיטים גנריים וארבעה קירות, אטומים לחלוטין, בלי חלונות. יש גם חדר אחד שצמוד לו, שירותים ומקלחת. מיטת יחיד וארון שמכיל כמות מעטה אבל מספיקה של בגדים. כשראיתי את זה, הבנתי שלא ספק חיכו לנו. החדר הזה הותאם לי, והארון היה האישור לכך. בחדר הזה אין גרם של אישיות. הוא נבנה בגישה הזאת, בכוונה הזאת, מכיל את כל הפריטים הבסיסיים כדיי לשרוד ולא לסבול בתהליך, ולא שום דבר יותר מזה. לא ציפיתי ליותר, אוליי אפילו לפחות, במקום מסוים. חשבתי הרבה על מה יקרה במידה וניתפס, על מה שיכולים לעשות לי ולהארלי, על המקום שיקחו אותנו אליו.
ברור היה שלא נחזור שוב לאתונה, אבל אם לא לשם, אז לאן? מסתבר שהתשובה היא החדר הזה, לפחות לעכשיו.
אין לי עוד מידע נוסף לגבי המיקום שלי. אני לא מעריך את המרחק מכאן לדירה שלנו, לדירה הקודמת שלנו. לא הייתי בהכרה במעבר הזה, מה שמשאיר את כל האופציות פתוחות. אוליי עברנו מרחק קטן, נשארנו בקליפורניה.
אוליי עברנו את הגבול, עלינו על טיסה, על אוניה, אין לי איך לדעת.
וחוסר הוודאות הזה הוא מה שמשגע אותי. כל דקה בחדר האפור והקודר הזה ארוכה יותר מהקודמת לה.
כמה זמן עבר מאז שהרדימו אותי? דקות, שעות, ימים? כמה זמן פספסתי? ומה לעזאזל יקרה עכשיו?
תנאי המגורים האלה גורמים לי להניח שלא עומדים להרעיב אותנו. זאת גם לא אמורה להיות השיטה שלהם. אליוט ממשיך לטעון שהוא לא רוצה לפגוע בנו, שיש לו מעין מטרה טובה.
בצורה חולנית, זה משעשע. כל כך הרבה זמן, מאמץ, ומחקר, ואני עדיין לא יודע מה המטרה הסופית. אוליי בזמן הקרוב סוף סוף אגלה את זה. זה יכול להיות היתרון היחיד לחוסר האונים שלי, כנראה שבקרוב אקבל את התשובה לשאלה שהעסיקה אותי, כמעט יותר מכל דבר אחר, בחודשים האחרונים.
אני מבלה כמות זמן מגוחכת בבהייה בדלת לבנה. היא נעולה כבר כמה שעות, שוב, אם עברו שעות מהרגע שבו התעוררתי, ולא נראה כאילו המצב שלה ישתנה בקרוב. אני לא יודע למה אני מחכה. מהבחינה ההגיונית, כנראה שלאוכל.
זה אמור להיות הדבר החשוב ביותר כרגע, והרעב ללא ספק מפריע לי, אבל אני מדחיק אותו. אני בקושי מתייחס לרעב, כי אני מרוכז מדיי בדברים אחרים. במישהי אחרת, כמובן.
הארלי מעסיקה אותי בפרק הזמן הלא מוגדר הזה. לא באופן מוחשי, הלוואי. זאת בדיוק הבעיה, היא לא כאן, ואני לא יודע איפה היא.
לא משנה כמה פעמים חשבתי על הרגע שבו ניפרד, תמיד המעטתי בערך התגובה שלי. זה מייסר, להיות בלעדיה, הרבה יותר ממה שאי פעם דמיינתי. זה לא געגוע, עדיין לא, אלא דאגה טהורה למצב שלה. היא בטח מתחרפנת, לבד, בחדר דומה, מאבדת את השפיות שלה ומנסה לצאת. או שהיא עדיין ישנה, או שהיא בכלל לא כאן.
לזה אני באמת מחכה, כשאני מסתכל על הדלת הלבנה כאילו היא תיפתח בשניה הזאת ממש. אני מחכה לה.
למרות שזה חסר כל סיכוי, ברור שאני לא אפגוש אותה. הבגדים שלה לא היו בארון, המיטה הזאת לא בנויה לשניי אנשים, (למרות שללא ספק נסתדר איתה כמו שעשינו באתונה), יש מגבת אחת ולא שתיים.
אני יודע שהיא לא תגיע, ואני מחכה לה מתוך חלק פתטי בי שעדיין מחזיק תקווה.
כי אם הארלי תהיה פה, אוליי החדר הזה לא יהיה כל כך קודר, ואולי המצב שלנו לא יהיה נורא כי אנחנו עדיין ביחד.
היא לא תגיע.
אלה אשליות שעומדות להתמוגג ברגע שמישהו אחר יגיע, מה שאני מאמין שיקרה בקרוב, לא נראה לי שחטפו אותי והביאו אותי לכאן כדיי פשוט להשאיר אותי לבד. אליוט היה משיג את אותה התוצאה אם היה פשוט מניח לי ולהארלי לחיות בג׳ורג׳יה.
לי, לה, ולאחרים המסכנים.
אין לי מושג איך לא הבנתי שמשהו לא בסדר, כשהם פשוט נעלמו מהדירה שלהם. זה היה ברור, ממש מול הפנים שלנו, וגם אני וגם הארלי בחרנו להישאר עיוורים, כי זה מה שהחודשים האחרונים לימדו אותנו לעשות.
מסיבה מוזרה, הנחתי שאם עברה עלינו תקופה טובה, אז האיום נעלם. טעיתי. חשבתי שזה רחוק מאיתנו, שאנחנו בטוחים, וזה בדיוק מה שהרס את כל מה שבנינו.
YOU ARE READING
עדיין מליפיסנט
Romanceהפעם, להארלי יש אפילו יותר בעיות, למזלה, היא כבר לא לבד להתמודד איתן. הארלי וריידן הצליחו לצאת מאתונה, אבל רק כדיי לגלות שהעולם האמיתי מסוכן יותר, כל עוד הם לא ישיגו שליטה בחיים של עצמם. כדיי לעשות זאת, הם יצטרכו להיזהר, להמשיך לחקור, ובעיקר להקרי...
