עדיין מליפיסנט

34

ריידן-
״אז עכשיו נגמרו לכם המילים?״ כנראה שכן.
הוא עדיין מצפה מאיתנו להגיב, אבל אני לא יודע איך. עוד לא התרגלתי למה שקורה סביבי, לשינוי הפתאומי הזה. ההלם הראשוני רק מתחיל לדעוך, האנדרנלין סוף סוף מתפוגג כתוצאה מנפילת המתח שקרתה כשהדלת מולי נסגרה.
אני צריך להגיד משהו, אבל אין לי מושג מאיפה להתחיל. אני רוצה לומר הרבה יותר מדיי מילים, כמות שאני לא חושב שבכלל אפשרית, ובו זמנית, אני מעדיף להישאר בשקט.
לפניי שאני מצליח לבחור את האופציה הנכונה, הארלי פותחת את הפה.
״אני לא מבינה מה אתה רוצה מאיתנו.״ היא ממלמלת. אני מסתכל עליה במקום לתמוך בה. היא לא צריכה שום גיבוי, הארלי מנצלת את השתיקה שבחדר, וממשיכה בשלה.
״למה אנחנו כאן? מה זה המקום הזה-״
״המקום הכי בטוח באיזור.״ אליוט קוטע אותה, הארלי לא נותנת לזה להפריע לה.
״כשאתה אומר בטוח, אתה מתכוון לאטום? בלתי ניתן לחדירה?״ היא סורקת את הקירות שמקיפים אותנו, ואני עושה כמוה.
הם מצאו אותנו כמעט ברגע שבו מצאנו אחד את השניה, זה חוסר מזל או כמות גדולה שלו. כך או כך, הבריחה שלנו זיכתה אותנו בחשיפה לאיזור חדש.
זה כמעט כאילו החדר הזה חיכה לנו, אני לא אהיה מופתע אם זאת האמת. אם כל מה שקרה בדקות האחרונות היה עוד מהלך מתוכנן, אם נועדנו להגיע לכאן.
ממש כמו החדרים הקודמים שלנו, רק גדול יותר, וגבוה יותר. רק קומה אחת מתחת לאדמה. אותם קירות אפורים, אותו ארון, מיטה גדולה יותר, עדיין ללא חלונות, כמובן.

״כן.״ הוא לא טורח להכחיש, למה לו לנסות?
״נהדר.״ היא מרימה ידיים בבוז, ורק אז נזכרת להשיב לי מבט. היא מרפה, נושמת עמוק, מנסה להרגיע את עצמה, ואני מבין שזה הזמן שלי להתחיל לדבר, אוליי זה לא הוגן להשאיר לה את החלק הקשה.
״סיממתם אותנו, נכון?״ אני משנה את נרטיב השיחה. הארלי מתפקסת.
היא חוזרת להסתכל על אליוט, לצפות לתגובה שלו. חוץ מאיתנו, נמצאת כמות מגוחכת של שומרים בחדר, אוליי זאת הסיבה שהוא גדול יותר.
זאת הסיבה ששמרו עליי מוקדם יותר, זאת הסיבה לזעם הפתאומי שהרגשתי, זאת הסיבה שהצלחתי לצאת. הזריקו חומרים לתוך הוורידים שלי, וגם לשלה.
גם למליפיסנט, שנמצאת ממש כאן, ליידי. היא כבר לא בוכה, אלא רצינית לחלוטין.
היא כועסת, אבל עייפה. כל כך עייפה, כמובן. שנינו כאלה, שנינו מותשים לחלוטין מהחודש האחרון. הגענו לקצה גבול היכולת שלנו, אבל זה אפילו לא משנה כרגע. הדבר היחיד שמשנה הוא שהיא כאן, היא בסדר. היא בחיים, אני יכול לראות אותה, לגעת בה, היא חזרה.

״אתה מתכוון לענות?״ היא מצטרפת אליי.
״הוא לא צריך לענות.״ אני מסנן, הארלי מהנהנת. אחריי השיא שלה, ההשפעה של הסמים האלה ברורה לחלוטין.
״לא הייתי משתמש במונח סיממתם.״
״אה, באמת? במה היית משתמש? איך היית קורא למה שהכנסתם לגוף שלנו?״ היא מתחילה להרים את הקול. הארלי צריכה להישאר רגועה, ולמרות שעבר זמן מאז הפעם האחרונה שראיתי אותה, אני זוכר איך היא נראית כשהיא עומדת להגיע לקצה.