עדיין מליפיסנט

31

הערה קטנה, ניסיתי לכתוב בצורה נגישה גם לאלה שלא יודעים שח-מט, מקווה שהצלחתי 💗

הארלי-
זה היה הפתרון היחיד, אני מזכירה לעצמי. הפתרון היחיד. אני נושמת עמוק, משלימה עם ההשתקפות שלי במראה.
בשבוע האחרון, הפסקתי להיראות חיוורת. או שהתרגלתי לגוון העור שלי, או שהוא החל לחזור לעצמו, אין לי דרך לדעת, אבל אני כבר לא מופתעת מהצבע הלבן הזה.
בכל מקרה, זה לא השינוי שאני מתרכזת בו.
המראה הזאת קטנה מדיי כדיי לאפשר לי לקבל תמונה מספיקה של הגוף שלי. אני יודעת שירדתי במשקל, כי אליוט והנרי לא חסכו בלהזכיר זאת, אבל זה לא ניכר במראה. אני מסוגלת לראות רק דבר אחד, השיער שלי.

מלודי חתכה אותו, לא את כולו, אבל את החלקים בו שהפריעו למכונות שלה לתפקד.
כשחזרתי לכיתה החלופית שלי, והבנתי שזאת שגרה חדשה, ביקשתי ממנה עזרה בנושא השיער. לא סבלתי לאסוף אותו, כי זה החמיר את הכאב, ואת הלחץ שהופעל על הראש שלי. היא הבינה, ומסתבר שהדרך לטפל בשיער שלי היא לגזור אותו.
הוא קצר יותר, זה הפרש משמעותי. מלודי גזרה אותו בריכוז, במהירות, היא לא התלבטה לרגע לגבי האורך, היא פשוט לקחה יותר מחצי מהשיער שהיה לי, בשניות ספורות. כמעט כאילו זאת מטלה נוספת בעבודה שלה, בעצם, זה בדיוק מה שזה.
אני נותרתי עם משהו דומה לקארה. בנוסף, יש לי פוני עכשיו, והמחטים הזעירות נצמדות אליי בקלות. ביומיים האחרונים, השיער שלי קיבל צורה גלית, סידר את עצמו מחדש. זה היה הפתרון היחיד.

זה בסדר, אני מניחה, זה לא משנה.
העיקר שהתספורת הזאת מפחיתה את תחושת הכאב. הייתי עושה הרבה מאוד בשביל שיכאב לי פחות, ברגעים שבהם המכשירים דולקים, אני מוכנה להקריב הכל כדיי לכבות אותם. אבל אני לא צריכה להקריב דבר מלבד השיער שלי, אני צריכה לפתור תרגילים, או לשחק שח-מט.
אני מעדיפה את המשחקים האלה. הם ארוכים יותר, ומלודי ומייסון מחכים כמה רגעים לפניי שהם מכאיבים לי כדיי לזרז אותי. אני לא בהכרח צריכה את המוטיבציה הזאת לחשוב, רק במהלכים מסובכים, כשאני מתחילה להתלבט ליותר מדיי זמן, לפי הערכתם, זה כואב.

שח-מט גם מעניין יותר מהשאלות המתמטיות. בהתחלה מצאתי בהן אתגר, אם לא הייתי עוברת עינוי כדיי לפתור אותן, ולא הייתי חייבת לעשות זאת, הייתי עשויה להנות מהנסיונות להגיע לתשובה. אבל עכשיו, השאלות המתמטיות נוטות להפחיד אותי, במקום לסקרן. אני מעדיפה לשחק.
אבל אני יכולה להזיז חיילים על לוח, או לחבר בין מספרים בראש, או לעשות כל דבר אחר, כל עוד אני יכולה לדבר עם ריידן.

אני סוף סוף מסוגלת לתקשר איתו, אני כל כך מתגעגעת, זה הורג אותי. בכל יום מחדש, אני מרגישה גוססת, עד לכניסה שלי לכיתה הזאת, עד לשלב שבו אני מעבירה את האצבעות שלי על גב המשענת, ומוצאת חריטות חדשות.
זה כמו לקחת את הנשימה הראשונה שלי ביום. כאילו אני יכולה להירגע, לרגע אחד, ריידן רוצה לומר לי משהו. הלוח הזה כבר מלא בסימנים, אנחנו כותבים הרבה, ומשתפרים בזה מפעם לפעם. אני כבר יודעת בדיוק מתיי לכתוב, שיננתי את האותיות, שוב, כדיי שיצאו ממני באופן מיידי, ולא אצטרך לקחת שניה כדיי להיזכר בהן. עכשיו, זה מגיע בקלות.
אני תמיד חורטת במהירות, כמה שיותר, בכתב קטן.
המשפטים חייבים להיות פרקטיים, יש לי כל כך הרבה לומר. הלוואי והיה לי זמן, ומקום, ואוויר לנשימה, אני רוצה לכתוב עוד. אני רוצה לרשום לו כמה קשה לי, אני רוצה לספר לו על התספורת הזאת, אני רוצה להסביר לו על הספר החדש שקיבלתי מהנרי. אני רוצה להתלונן על האוכל, ועל הבנות שמביאות אותו, ועל מלודי. אני רוצה לצטט את אוונס, אני רוצה לשאול אותו מה הוא חושב שקורה, מה יהיה השלב הבא. אני רוצה להתייעץ איתו, אני רוצה לדעת מה קורה איתו. ולא רק לוודא שהוא בסדר, שהוא חיי, כמוני. אני רוצה יותר. לדעת איך הוא מעביר את הזמן האין - סופי הזה, על מה הוא חושב, למה הוא מתגעגע, מי השומר האהוב עליו, מי השנוא. אני רוצה לדעת אם הוא מנסה לברוח, אם הוא רוצה לברוח, אם בכלל כדאי לנו לברוח. אני רוצה לכתוב לו על כמה שקשה לי להיזכר בו, כל הזמן. על כמה שזה מעיק עליי, לחשוב עליו בלי הפסקה. על כמה שאני צריכה לראות אותו כבר. להריח את הבגדים שלו, לגעת בו, לחבק אותו, לנשק אותו, פשוט להיות איתו.
ואת כל הרצונות האלה אני צריכה לבטא בצמד מילים, משפט, אם אני ברת מזל. במקום כל הרצונות האלה, בפעם האחרונה שהייתה לי אפשרות, חרטתי את המילים- אני מתגעגעת אליך.