עדיין מליפיסנט

33

הארלי-
לא תכננתי להודות בזה, אני נשבעת. לא חשבתי שאי פעם ארגיש ככה, אבל היה יתרון אחד בעובדה שסיממו אותי כמות לא סבירה של פעמים בחודשיים האחרונים. למדתי לזהות את ההרגשה. למשל, עכשיו, אני בטוחה בזה.

מה שקורה לגוף שלי בולט מדיי, הגעתי למסקנה שהזריקו לי משהו כבר רבע שעה אחריי שחזרתי לחדר. אני מרגישה כמעט כאילו זלזלו בי, כשחשבו שאני פשוט לא אשים לב. אי אפשר שלא להבחין בשינוי כל כך דרסטי, אני לא יודעת מה בדיוק הכניסו לגוף שלי, אבל ההשפעה של זה חזקה.
הפעם, אני לא חלשה או מסוחררת, או רגועה, כמו במועדון. אני לא עייפה, כמו שהייתי כשתפסו אותי בדירה שלי והביאו אותי לכאן, זה ההפך הגמור.

אני מלאה באנרגיה. בזעם. אני כועסת.
בדקות האחרונות, הדבר היחיד שאני מסוגלת לחשוב עליו, הוא כמה החיים שלי נהרסו. איך שהכל השתנה ולא עומד לחזור לעצמו, אף פעם.
איך היחידה שיכולה לשנות את המצב היא אני, ואני מפחדת מדיי כדיי לפעול. ניסיתי להשתיק את הקול הזה בי, כשהבנתי שאלה לא המחשבות שלי אלא החומר הלא ידוע שנמצא בוורידים שלי, ולא הצלחתי.
נראה שככל שאני מתאמצת לשמור על שפיות, אותו קול, אותו סם, נלחם בחזרה. ההשפעה שלו רק מתחזקת כשהזמן עובר. הקירות בחדר שלי מתקרבים אליי, סוגרים עליי. המקום הזה קטן יותר, ומחניק, אני מנהלת מאבק על החמצן.
השקט תורם לתחושת הבדידות שלי. בכל הקומה הזאת אין אף רעש רקע. דברים כאלה מערערים את הנוחות של כל אחד. במיוחד אותי, במיוחד עכשיו.

אני מגוחכת. הרעיון הזה מגוחך, אני לא יכולה לצאת מכאן וזאת בדיוק הסיבה שלא עשיתי את זה עד עכשיו. סמכתי על ההגיון הבריא, ידעתי שאין דרך לעבור את הדלת הזאת, את השומרים, את כל המכשולים שמולי.
ידעתי שאני חלשה מדיי, שאני מוקפת באנשים שמכירים אותי כמו שאני מכירה את עצמי. אני לא יודעת כמה הם, אבל הם כאן, והם בוחנים כל תזוזה שלי. הם מצלמים אותי עכשיו, הם מסביבי כבר שלושים ותשעה ימים.
אני חסרת סיכוי. ומסוממת. וכועסת, הרבה יותר מדיי.
יש לי נטיה לנהוג בדרכים לא שגרתיות כשאני כועסת. אני יכולה להפוך ללא ריאלית, למטופשת, לחסרת גבולות או מעצורים. התכונה הזאת שלי סיבכה אותי בעבר, מאז שאני זוכרת את עצמי.
זאת הסיבה לסכסוכים שלי באתונה, עם מלאני. אלוהים, אני מתגעגעת לסכסוכים האלה. הייתי עושה הכל כדיי לצעוק עליה במקום על הנרי.
זאת הסיבה שבגללה הגעתי לאתונה, לפחות ככה חשבתי. ביום הראשון שלי שם, עוד הייתי בטוחה שזאת אשמתי. לא ידעתי שהכל היה מתוכנן. ועדיין, אני זאת שבחרה להסתבך עם המשטרה, שוב, בגלל הזעם הזה, ולהוציא אותו על ההורים שלי. זאת אחת מהסיבות לבעיות שלי עם ההורים שלי.

איפה ההורים שלי? אף אחד לא טרח לספר לי. עליהם אני כועסת יותר מכל. הסם מתמקד בהם.
הם יודעים שאני כאן? שתפסו אותי? הם יודעים מה קורה לי עכשיו? שניהם שלחו אותי לאתונה, מבחירה, כשהם ידעו את הסיבה, ואת ההשלכות.
הם מכרו אותי בשביל הניסוי הזה, והסתירו ממני את האמת. אבל האם הם יודעים מה קורה לי עכשיו?
קשה לי להאמין שהם יקבלו את זה, את מה שאני עוברת. השהיה באתונה הייתה קייטנה לעומת המקום הזה. הייתי כמעט חופשיה. היו לי חברים, היה לי מקום. לא היו לי דאגות, הרגשתי בטוחה, אהובה. עד שגיליתי את האמת והחלטתי לברוח. ואיפה הם היו כשברחתי? כשהסתובבתי בקליפורניה, כשהייתי נעדרת, כשלא היה להם מושג קלוש לגבי המיקום שלי. לעזאזל, הם בכלל חיפשו אותי?
יכול להיות שהם מקבלים את מה שקורה עכשיו? יכול להיות שהם יודעים שאני כלואה כאן, והם שלמים עם זה? לא. זה לא הגיוני. אני הבת שלהם, הם לא יתנו לזה לקרות. הם לא חייבים לאהוב אותי כדיי לרצות שאחיה, נכון?