עדיין מליפיסנט

12

ריידן-
״אני פאקינג מסוממת.״ היא ממלמלת.
מליפיסנט מאשרת את החששות שלי. המילים שלה, הקול שלה, זה לא מסתדר.
״על מה את מדברת?״ אני מנסה להבין אותה. 
הציפורניים שלה ננעצות בזרוע שלי, ואני לא חושב שהיא בכלל שמה לב.
היא לא בסדר, ואין הרבה הסברים למה שקורה לה. למעשה, יש רק שניים.

היא יכולה להיות שיכורה, או כמו שהיא טוענת, מישהו סימם את המשקה שלה.
זה המשקה היחיד שהיא נגעה בו במהלך הערב, האחד שנשפך על אשלי לא נחשב. היא לא אמורה להיות שיכורה, עם כמה שזה מחמיר את המצב, כנראה שהארלי צודקת.

״אני לא יודעת איך, או מה, או מתיי, אבל-״ היא עוצמת עיינים במקום להשלים את המשפט. 
לרגע אחד, נראה שהיא עומדת לוותר, ואז הארלי חוזרת לנעוץ בי מבטים.
״קח את זה.״ היא אומרת, מושיטה לעברי את הכוס החצי מלאה שהיא החזיקה עד עכשיו. אני מקשיב לה, עדיין מעכל את מה שקורה מולי.
קשה להעריך את המצב שלה, לפחות בהתחלה. היא ממוקדת, ואז יוצאת מריכוז.

ברגע שבו היא מניחה את הראש של על הכתף שלי, והעפעפיים שלה נסגרים, אני מגיע להבנה.
לעזאזל, היא צודקת. אני לא יודע עד כמה זה חמור, אם היא יכולה לחשוב בבירור, או ללכת בקו ישר, אבל ברור לי שהיא לא מסוגלת לטפל בעצמה, אני צריך לעשות את זה בשביל שנינו.

״היי, הארלי.״ אני מנסה להעיר אותה, מדבר קרוב לאוזן שלה. זה עובד, היא מרימה את הראש.
אלוהים, היא נראית הפוכה. כאילו היא לא ישנה במשך ימים, כאילו היא עומדת לאבד הכרה.
״אנחנו צריכים למצוא את מי שעשה את זה.״ הארלי מנידה את הראש לשלילה.
״לא, אני רוצה ללכת.״ היא ממלמלת בקול עייף.
אני מסדר את השיער שלה, תוחב אותו מאחורי האוזן שלה.

״אני רוצה לדעת מי אחראי לזה.״ אני מסביר, מקווה שהיא מסוגלת להקשיב.
הארלי מסתכלת עליי כמו ילדה ששומעת מבוגרים מדברים על פוליטיקה. היא לא מבינה.
״לא עכשיו.״ היא ממשיכה בשלה. אני בקושי שומע אותה. הקול החלש של הארלי נעלם בתוך הרחבה. אחד מהפנסים מאיר את הפנים שלה.
המצב הזה מדאיג. העיינים שלה שונות, הן כמעט אדומות, האישונים שלה התרחבו, האחיזה שלה בי חזקה מדיי. אני מתמלא בסוג של כעס שאני לא מסוגל להסביר.
אני רוצה לשמור עליה, ולהרוג את מי שגרם לה להגיע למצב הזה.

אבל מי זה יכול להיות? זה מה שאני צריך לגלות, ועם זאת, הארלי צמודה אליי, ולא מניחה לי לזוז. אני נאנח.
״זה חשוב.״
״ריידן, בבקשה-״ היא שוב מועדת, ועכשיו, שתיי היידים של הארלי כרוכות סביבי.

״אני לא מרגישה טוב. אני רוצה לחזור הביתה.״ היא מבקשת.
בוהה בי בעיינים הפעורות האלה. אני צריך כמה שניות כדיי להבין שאין לי ברירה.
היא בסכנה, ולשמור עליה זה הדבר היחיד שמשנה כרגע. המראה הזה שלה, כל כך חלשה, מוציא אותי מדעתי. ולמרות שמי שפגע בה ככה כנראה עדיין נמצא במועדון, אין שום דבר שאני באמת יכול לעשות כדיי למצוא אותו.
לא בלי לפגוע בה.
אם האחרים היו פה, המצב היה שונה. ללכת לבד הייתה טעות, הם היו יכולים לשמור עליה, בזמן שאני הייתי עובר כל אחד כאן, ומחפש אצלו סמי אונס.
היינו יודעים מה בדיוק קרה לה, האם זה מסוכן, כמה. אבל אף לא כאן כדיי לעזור.
האחרים בדירה שלהם, רגועים לחלוטין אחריי שעדכנו אותם בהצלחה שלנו. אין להם מושג קלוש לגבי מה שקורה לנו עכשיו, אני והארלי לבד.