עדיין מליפיסנט

21

ריידן-
״גם אני אוהב אותך.״ היא מחייכת.
היא אף פעם לא הפסיקה לחייך, בכל פעם מחדש, כשאני אומר את המילים האלה, החיוך הזה מופיע.
אני יוצא מהדירה, עדיין חושב עליה.
אין לי מושג מתיי הפכנו להיות מהזוגות האלה, מתיי המילה אהבה הפכה למובנת מאילו. כמו להתראות, או תודה, אנחנו משתמשים בה כמעט בלי לשים לב. אני לא יודע איך, אבל זה קרה, לאחרונה, והארלי עדיין מחייכת בכל פעם שהיא שומעת אותי משתמש בה.

המרחק מהדירה של האחרים עדיין מעיק עליי, בנוסף לעובדה שלא מצאנו זמן לחפש רכב, שנינו עדיין חיים על תחבורה ציבורית או מוניות.
אני מוצא אחת בקלות, יחסית, מכוון את הנהג אל הכתובת שלהם.
אני מניח שנצטרך להתחיל בלי הארלי, היא הציעה להישאר בבית ולעבור על המאמר ההוא, ואני הסכמתי כדיי לא לקרוא את המאמר בעצמי.
הוא נשמע ארוך, ולא ממש רלוונטי, אבל ג׳ק רוצה שנקרא הכל. זאת השיטה שלו, להתיש אותנו במקורות מידע. אנחנו פוגשים את האחרים בתדירות נמוכה יותר עכשיו, אבל גם ממשיכים לעבוד לבד, לעבור על הדפים הבלתי נגמרים האלה.

פשוטו כמשמעו, דרך אגב, תמיד נוספים עוד מאמרים, או ראיות, או תמונות וקשרים בין אנשים.
האתר של מדע מדויק לא מפסיק להתדעכן, כמעט בכל יום.
אני לא מבין איך מליפיסנט סובלת את זה, אין לנו ברירה ממשית, אבל היא אפילו לא מתלוננת על הצלילים המגוחכים שהמחשב הנייד משמיע.
אני נוטר אליהם טינה, בימים האחרונים. התזמון של האתר הזה אף פעם לא מתאים.
לפניי יומיים, היא קמה ממני, לבשה חולצה במהירות, לצערי, והכל בשביל לבדוק את המחשב של ג׳ק.
היא הבטיחה לחזור, היא חזרה, בסופו של דבר, שכחתי מהצפצוף שהפריע לנו וחזרתי להתרכז בגוף שלה שנצמד לשלי.
כנראה שפשוט ניאלץ להתמודד. בהתחשב בנסיבות, זאת לא הקרבה גדולה במיוחד, רק מעיקה ולא נוחה. ואם הצלצולים האלה ימשיכו לעזור לנו, לעקוף את אליוט, זה שווה את זה.

אני מנסה להתקשר לג׳ק, שוב, מהמונית, אבל גם הפעם אין תשובה. ההיעלמות הזאת לא אופיינית לאף אחד מהם, בטח שלא לשלושתם כקבוצה.
אבל קיימת אפשרות שהם פשוט עסוקים, הסיטואציה הזאת סבירה יותר מכל מקרה אחר שעולה על הדעת.
לא הצלחתי לחשוב על מקרים אחרים, לא שום דבר הגיוני, לפחות.
כנראה שאבקל מהם הסבר ממש בקרוב.

אחריי רבע שעה של נסיעה, אני מגיע ליעד.
הארלי לא עדכנה אותי בכלום עד עכשיו, אני אפילו לא בטוח למה בדקתי, עזבתי את הדירה שלנו לפניי דקות בודדות. ובדקות האלה כנראה שהארלי התחילה לקרוא, ולא מצאה שום דבר מעניין. לרגע אחד, אני מרגיש לא בנוח עם העובדה שהשארתי אותה להתמודד עם המאמר הזה.
בפעם הבאה שהמחשב ישמיע צלילים, אני אטפל בזה כדיי להחזיר לה טובה.

כשהיא לא כאן, המעלית הופכת לאפשרות, אני נזכר בזה רק בקומה הרביעית בחדר המדרגות.
הקרבה למליפיסנט בחודשיים האחרונים השכיחה ממני את הקיום של מעליות. הן כבר לא נראות שימושיות, לא כמו פעם.
הרבה דברים השתנו מאז שהתקרבנו, ובעיקר כשעברנו לגור ביחד.
פיתחתי הרגלים חדשים שמבוססים על שלה, אני מניח ששנינו התאמנו את עצמנו מעט לשני.
באופן אישי, לא הייתי הולך מרצוני החופשי לקולנוע, רק כדיי לראות סרט צפוי ולא מציאותי, שכנראה שיצחיק לא יותר מאשר נערות מתבגרות בקהל. אבל זה התכנון המדויק לשעות הבאות, אפשר להאשים בזה את מליפיסנט.
כשמוסיפים אותה למשוואה, הסרט נשמע מדהים. פתאום זאת הזדמנות, זה רגע של שנינו, בשגרה החדשה שלנו אבל בניתוק מוחלט ממה שמאיים עליה. אני אראה כל סרט כדיי לקבל כמה שעות כאלה ביחד איתה, והיא כנראה יודעת את זה.
אני אראה סרטים, ואשמע מוזיקה, ואעלה במדרגות כברירת מחדל, גם לבד.