עדיין מליפיסנט

27

הארלי-
אני עייפה. זה מוזר, למען האמת, נראה ששינת יתר הופכת אותי לעייפה.
פרק זמן מכובד בכל יום כאן עובר בשינה, אני מעדיפה את זה ככה, ועדיין, אני בקושי שומרת על עירנות.
לא שיש הרבה להיות ערנית בשבילו.
אני כאן כבר כמעט שבוע, ומגוון הפעילויות היום יומיות שלי לא גדל באופן משמועתי. זאת אומרת, בימים הראשונים כמעט ולא דיברו איתי, ואז הנרי ואליוט לקחו אותי למשרד ההוא, זה קרה כמה פעמים, ואתמול גיליתי חדר נוסף.
כמעט כמו סיפור בהמשכים, משחק עם שלבים חדשים שנפתחים בפניי בכל יום שעובר. אני עדיין רק רוצה לישון.
אוליי זה בגלל מה שהם הביאו לי אתמול.
בדומה לרגע שבו הם לקחו אותי מהדירה שלי, הזריקו לי סוג מסוים של חומר הרדמה, ואיבדתי את ההכרה בשניות, חסרת אונים לחלוטין. גם אז הרגשתי עייפה.
זה לא מה שמטריד אותי. אני רוצה לדעת מה לעזאזל עשו לי אתמול, בזמן שישנתי.

זה היה אינטנסיבי, להיכנס למעבדה ההיא, היא הייתה מעין התגלמות של החששות שלי.
ממש ככה, כמו שלט ענקי שכתוב בו, ברוכה הבאה הארלי, אלה החיים החדשים שלך, עכברת מעבדה.
אף פעם לא הרגשתי ככה. אני אפילו לא יודעת איך לקרוא לכיסא החשמלי ההוא, אני לא חושבת שקיים לו שם אמיתי. בסרטי מדע בדיוני, למשל, תמיד ממציאים שמות לחפצים הטכנולוגיים, והכיסא הזה, נראה בדיוק כמו אחד מהם.
הוא נסגר על הקרסוליים שלי ברגע שהייתי מטומטמת מספיק כדיי לשבת עליו, אני זוכרת את הרגע הזה, במיוחד.

הייתי כל כך כלואה, עד שלהתעורר ולחזור לחדר הדוחה הזה, הרגיש כמו יציאה לחופשי. אני לא יודעת למה זה היה נחוץ, אני בטוחה שכן, אבל נמאס לי רק לשבת כאן ולשער.
זה לא מגיע לי? ההבנה הבסיסית של מה רוצים ממני? למה אני כאן? מה כל כך מיוחד במוחות שלי ושל ריידן?
יש משהו, בשנינו, אנחנו חכמים, אף פעם לא הכחשתי או התביישתי להודות בזה. אבל יש בנו כל כך הרבה מעבר, אתמול ראיתי את זה, כמעט בלי מחסומים.
ראיתי את המכשירים האלה שבנו, והביאו לנו. את המדענים, המסכים היקרים, המדרגות.
הם לקחו אותי במדרגות, כמובן שהם יודעים על הפאקינג מדרגות. הופתעתי כשזה קרה, כשכמעט השתנקתי למראה המעלית ההיא, ואז הנרי עצר אותי, וכמעט הרגיע אותי.

״אל תדאגי, את לא צריכה להיכנס לשם.״ הוא אמר, וכיוון אותי אל המדרגות. המוסר שלו דפוק, אני נשבעת.
הייתי חייבת לאבד את ההכרה בשביל שהוא יוכל לקבל סריקות של המוח שלי, אבל המעלית? מה פתאום, הם עדיין בני אדם, הם לא רוצים לפגוע בי.
זה מגוחך, אבל באותו הרגע לא הייתי מודעת למכונה ההזויה שחיכתה לי, והנחתי לעצמי להרפות ולנשום, חושבת שאוליי זה לא כל כך גרוע.
כשזה נגמר, כשהתעוררתי, אף אחד לא היה בצד השני של החדר, בחלק המעניין, האחד שמאוחרי הקיר השקוף הזה. הוא היה ריק, מה שהגביר את אי הנוחות שהרגשתי.
לא הייתה לי כל שליטה בעצמי, בגוף שלי, שהושאל ממני לפרק זמן לא ידוע. בנוסף, אני לא יודעת את הסיבה, או התוצאה, למה שעשו לי אתמול.