MINE// שֶׁלִּי

• פרק 10 •

והוא אמר ״אם היא הייתה נותנת לי להסביר לה באותו יום לפני שהעיפה אותי מהבית שלה הייתי מסביר לה שאת אחותי ולא חברה שלי כמו שהיא חושבת״ הוא אמר והיישרתי אליו את מבטי ואני בטוחה שנראתי כרגע כמו עגבניה מאוד אדומה והם פשוט צחקו, אני לא מאמינה, למה הוא לא אמר לי כלוםם
ואז הוא אמר ״לא נתנת לי להגיד לך כלום״ כאילו הוא קרא את מחשבותיי.
אנסטסיה את סתומה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הוא לקח אותי לחדר שנראה כמו כל הקומה שלי ושל שון בבית שלי וזה רק חדר אחד ויש בקומה הזו שלושה חדרים
רק בשביל לחדד נקודה זה בית של שלוש פאקינג קומות !
ואז אמרתי לו ״אתה יודע? אני עוד לא יודעת איך קוראים לך״
הוא אמר ״אל תדאגי את תדעי״
״אני הולך לעבודה, יש לך את המספר שלי אם את צריכה משהו״
הוא אמר התקרב נתן לי נשיקה בראש ושמעתי אותו יורד במדרגות
הוא עובד מהבית? כיף לו.
הוצאתי מהגב שלי את המסיכה שלו, כן כן שהוא בלם בפתאומיות את הרכב ועפתי קדימה אז ראיתי את המסיכה על הרצפה, זו המסיכה של איש המסיכה שלי, העיניים הן אותן עיניים, הוא איש המסיכה הרומנטי שלי.
חשבתי שהוא ידבר איתי על זה, שהוא יספר, שהוא יגיד משהו.
נמאס לי לסתום, אני רוצה תשובות, למה הוא תמיד עם מסיכה שהוא איתי? למה הוא מתנהג איתי ככה? למה הוא דואג לי? מי הוא? ולמה בגללו חטפו אותי והכי חשוב למה הוא לא רוצה להגיד לי איך קוראים לו? מה הוא מסתיר?
והחלטתי שבזה הרגע אקבל תשובות לכל השאלות שלי ויהי מה.
וקצת הסתבכתי איפה המדרגות אבל בסוף מצאתי וירדתי למטה ראיתי את אנחל על הספה, ניגשתי אלייה ושאלתי ״היי מה קורה?״ היא הסתכלה עליי וחיבקה אותי ״הו היייי רוצה לראות אותי סרט״
״אולי אחר כך״ אמרתי ״איפה הוא?״ שאלתי ״בחדר עבודה״ היא אמרה
״שזה איפה?״ הוספתי וגיכחתי ״שם״ אמרה והצביעה על חדר שלא ראיתי
באתי לגשת לשם אבל היא אמרה ״רגע חכי אסור להפריע להם שהם שם״
״ממש אכפת לי מה אני אגיד לך״ הלכתי לחדר תוך כדי שהיא מאחוריי מנסה לעצור אותי ופתחתי את הדלת בעצבים ותוך רגע כולם הפנו אליי את מבטם, זרקתי את המסיכה שלו על השולחן ואמרתי לו ״אני רוצה תשובות, עכשיו.״
הוא הסתכל עליי קצת המום. הוא לא ציפה לזה
ושמעתי את אנחל אומרת ״יש לה ביצים זאתי אני כבר אוהבת אותה״
הוא הרצין בין רגע ואמר ״כולם החוצה עכשיו״
ניגש אליי מישהו שאין לי מושג מי הוא ״שתדעי, אני מעריץ אותך״ אמר ונתן לי נשיקה מתמשכת בלחי עד הרגע שאיש המסיכה קם ואמר ״כולם. החוצה. עכשיו.״ והדגיש כל מילה ומילה, תוך רגע כולם יצאו החוצה ונשארנו רק שנינו לבד.
״למה את מתפרצת ככה?״ הוא שאל בזעם
״אני רוצה תשובות״
הוא הלך לקח כיסא ושם אותו ליד הכיסא שלו ואמר לי ״בואי״
״אני. רוצה. תשובות. ועכשיו!״ אמרתי מרימה טיפה את הקול
״אין בעיה את תקבלי בואי שבי״ הוא אמר גלגלגתי עיניים והלכתי לשבת בכיסא שלו, ״אמיצה״ גיחך והוסיף ״אף אחד לא יושב בכיסא שלי״
״אני זה לא אף אחד״ השבתי ״בהחלט. אני אענה לך על השאלות בהכי כנות שיש ואת תעני על שלי״ הוא קבע
״אתה שואל או אומר?״ שאלתי ״אני קובע פרינססיטה״ אמר והתיישב מולי ושם את ידיו על ברכיי
״את יכולה לשאול מה שבא לך, אני מקשיב״ הוא אמר מניח את ידיו על רגליי
״תתחיל אתה״ אמרתי
״אוקיי פרינססיטה״ לא אדיוט, לא אוקיי, תתן לי להתחיל.
״שאלה ראשונה, למה את תמיד מתעוררת בלילות מוקדם?״
הסתכלתי עליו פוערת את עיניי ״איך אתה יודע?״
״היי, אני עכשיו שואל פה את השאלות פרינססיטה, עכשיו תעני״ אמר קם נעל את הדלת חזר לשבת מולי והחזיר את ידיו אליי
״אני מתעוררת מסיוטים״ השבתי בכנות
״שאלה שנייה, למה נעלמת ביום הולדת הזו וגם יום הולדת קודמת שלך וחזרת יום למחרת?״
״אני לא אוהבת לחגוג, אני לא רואה סיבה״ השבתי שוב בכנות
״שאלה שלישית, על מה הסיוטים שלך?״
היססתי ״יש גלגל הצלה?״ שאלתי וצחקתי
״לא״ הוא ענה רציני
גילגלתי עיניים ״תעשי את זה עוד פעם אחת ואני לא אשלוט בעצמי״
״עכשיו תורי״ הודעתי והתעלמתי לחלוטין ממה שאמר
״אבל לא סיימתי״
״שאלה ראשונה, למה אתה דואג לי?״
״כי את חשובה לי״ פיייי כנה, אהבתי
״שאלה שנייה, למה אני פה?״
״כי אני צריך אותך לידי.״ ענה
״למה אתה צריך אותי פה?״
״גלגל הצלה״ אמר וצחק מחזיר לי על קודם
״שאלה שלישית, למה חטפו אותי בגללך או בשבילך?״
״כי אני התחייבתי לשמור עלייך גם אם זה יעלה בחיים שלי״ ענה ולא כל כך הבנתי אני מודה אבל המשכתי לשאלה שכל כך חיכיתי לה
״שאלה אחרונה והכי חשובה, איך קוראים לך?״ שאלתי בחיוך של ניצחון שעכשיו אדע מה השם של החתיך הזה
״תומאס״ תומאס? תומאס תומאס? רציתי לשאול והיססתי כל כך אבל החלטתי שאני חייבת לדעת אם זה הוא
״תומאס מה״
״תומאס דהן״ פאק, זה הוא.
הסתכלתי עליו ובתוך רגע כל החיוך שלי ירד, הדמעות עלו ועשיתי הכל כדי לעצור אותן, העפתי את הידיים שלו ממני ורצתי לכיוון הדלת פתחתי את הנעילה ורצתי לכניסה, ראיתי שכולם הסתכלו עליי אבל זה באמת לא עניין אותי.
יצאתי מהבית לרחוב הראשי לקחתי מונית ישירות לבית שלי
אמרתי לנהג ״חכה כאן רגע אני אביא לך כסף״
״הכל טוב, זה עליי״
״תודה, אני מעריכה״ אמרתי
והוא הביא לי כרטיס ביקור ״מתי שאת צריכה״
יצאתי מהמונית
כבר היה ערב ההורים עוד לא בבית שון כנראה אצל חברים שלו, מזל אני לבד.
פתחתי את הפלאפון וראיתי שם מלא הודעות, שלחתי הודעה לשון
אנסטסיה: ״איפה אתה?״
שון: ״אצל חברים״
שון: ״אני חייב לדבר איתך, יכולה שיחה?״
לא הספקתי להגיב והוא התקשר עניתי ואמרתי ״אתה יודע ששואלים בן אדם אם הוא יכול שיחה מחכים שהוא יענה אם כן או לא״
״אני יודע אבל אני צריך לדבר איתך״ אמר והתחלתי להילחץ ״נו דבר אל תלחיץ״ אמרתי
״ההורים דיברו איתי, הם רצו לדבר עם שנינו אבל לא היית בבית הנחתי שהלכת לחברים״ אם הוא רק היה יודע שחטפו אותי בזמן הזה ״שון תגיע כבר לעניין״ אמרתי בעצבים
״הם עוברים לתקופה לניו יורק״ הוא אמר
״מה? למה?״ שאלתי באדישות
״הציעו להם לפתוח שם מסעדה כמו שיש כאן״
״טוב״ אמרתי וניתקתי
בית לבד כיף חיים
עכשיו רק שש וחצי וההורים חוזרים תמיד ב00:30 בלילה אחרי שהם מסיימים הכל, שיש לחץ אני ושון עוזרים להם אבל הם תמיד מתעקשים שלא נעזור בגלל שאנחנו צריכים להתרכז בלימודים.
בכל מקרה לקחתי הלבשה תחתונה לבנה, נכנסתי להתקלח, ושם הרשתי לעצמי להתפרק, הייתי איזה שעה וחצי שם עד שנגמרו המים החמים, שמתי את ההלבשה התחתונה ויצאתי, אין אף אחד בבית מה אכפת לי.
~~~~~~~~~~~~~~~~~