MINE// שֶׁלִּי

• פרק 44 •

״אני מרגיש שיהיה לנו טוב וכיף שם, וגם עומרי לא פה עכשיו ואני לא רוצה לראות אותו בחיים״ מאור אמר והלך לחבק את תומאס שהתכופף לישיבת צפרדע וחיבק אותו
״אותי כבר הרסת, לפחות אותו אל תהרסי״ הוא אמר ופה נשבר לי הלב.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
תומאס
״אמא רק נלך ונחזור בבקשה״ מאור אמר לה תוך כדי שהוא מחבק אותי, הוא באמת מיוחד.
״טוב״ היא הסכימה
״ישש, אני אוהב אותך״ הוא אמר לה וקפץ עלייה
״תיזהר על אמא היא בהריון״ אמרתי לו בדאגה והוא חייך אליי ונכנסתי למושב הקדמי והוא ישב על ברכיי והיא ישבה מאחורה
״בואי קדימה״ אמרתי לה
״לא זה בסדר״ היא אמרה וחייכה חצי חיוך
״אמא בואי״ מאור אמר וטפח על המושב שליד הנהג והיא נאנחה ועברה קדימה
״מוכן להראות לאמא מה למדת?״ שאלתי את מאור והוא הנהן מחויך ואני הדלקתי את הרכב ״על איזה מספר אנחנו שמים עכשיו את ידית ההילוכים?״ שאלתי אותו
״1״ הוא ענה וחייך חיוך גדול ואני הנהנתי אליו והוא עם ידו השמאלית על ההגה וידו הימנית מעביר להילוך הראשון לבד, וידי השמאלית על ההגה, בכל זאת זה הגה וזה לא קל להזיז אותו בטח לא שאתה ילד בן 4, וידי הימנית על ברכיו של מאור.
״אתה זוכר איך אנחנו מעבירים הילוכים שאנחנו מגבירים מהירות?״ שאלתי אותו והוא הנהן נחרצות
״אוי ואבוי״ אנסטסיה אמרה ואני הסתכלתי עלייה ואז על הכביש ״הייתם רק חמש דקות ביחד מה הספקת ללמד אותו״ היא שאלה ואני גיחכתי
ותוך כמה דקות כבר היינו בבית שלנו, שלי ושל אנסטסיה.
״וואו״ מאור אמר ״זה גדול״ הוא פער את עיניו ונכנסנו אל תוך הבית ואוסקר ישר קפץ על אנסטסיה וליקק אותה בכל פנייה
״הוא גדל״ היא אמרה עם עיניים פעורות ואוהבות והסתכלה עליי
״זה פיטבול, לא ציפית שהוא יישאר אותו גור שעזבת לא?״ שאלתי לא מתכוון רק אליו והיא הנהנה וחיבקה את אוסקר ונישקה אותו כל כך הרבה וראיתי את מאור מעט מפוחד ואז אוסקר קפץ עליו והפיל אותו לרצפה וליקק אותו ומאור צחק
״ה..הוא מ..דג..דג אותי״ מאור אמר צוחק ואני גיחכתי ולקחתי את אוסקר שניסה לנשוך לי את היד ואז קפץ שוב על אנסטסיה וליקק לה את הבטן ואת הפנים, ובגלל שהיא גמדה והוא כבר גדל אז הוא כבר מגיע לה לפנים.
״אנסטסיה״ שמענו קול זכוכית מתנפצת על הרצפה ואז שהתסתובבנו ראינו את אנחלס שרצה אלייה וחיבקה אותה ״את פה״ היא אמרה לא מאמינה ומחצה אותה ״את בהריון״ היא אמרה משתחררת מהחיבוק מתפלאת וממשיכה לחבק אותה ואני הלכתי להרים את הזכוכיות לא צריך שמאור או שאוסקר יפצעו לי, או יותר גרוע, אנסטסיה.
״התגעגעתי אלייך״ אנחל אמרה לה
״גם אני אלייך״ אנסטסיה אמרה לה מנשקת אותה בלחי
״אמא זאת אנחלס היפה?״ מאור שאל את אנסטסיה מחבק את רגלה ומסתכל על אנחלס ואני הסתכלתי עליו מאיפה הוא מכיר אותה?
״הו מי זה החתיך הזה?״ אנחל שאלה
״אנחלס, תכירי, זה מאור הבן שלי. ומאורי כן זו אנחלס היפה״ היא ענתה לו ברוך ובחיוך
״הבן שלך?? תומאס כמה הפסדתי לא ידעתי שנולד לכם ילד״ אנחלס אמרה
״לא.. תומאס הוא לא..״ אנסטסיה התחילה לומר
״מה לא?״ אנחל שאלה לא מבינה
״אני לא האבא״ אמרתי ואנחל הסתכלה על אנסטסיה
״התחתנתי עם מישהו אחר ומאור זה הבן שלו״ אנסטסיה הסבירה לאנחל
ומאור עשה לי בוז עם האגודל שלו ואני גיחכתי
״בוא אני אראה לך את החדר?״ שאלתי את מאור והוא הנהן מחויך
״רגע, אני יוצאת, מתאו בא איתי בפקודה שלך מר תומאס״ אנחל אמרה בעקיצה לא עקיצתית וחייכה, חיבקה את אנסטסיה לחשה לה משהו באוזן אנסטסיה חייכה ואנחלס יצאה
״אמא בואי תראי איתנו״ מאור הלך אלייה משך אותה מידה והובלתי אותם אל חדר השינה של מאור במידה והם ירצו לגור פה, איתי.
ממחקר קטן הבנתי שהוא אוהב מכוניות והוא התמכר לכמעט מלאכים כמו אמא שלו אז עיצבתי בערך במה שחשבתי שהוא יאהב.
הם עמדו בכניסת החדר ואני נכנסתי והדלקתי את האור
״וואו.״ הם אמרו שניהם ביחד, מיטת מקווין צמודה לקיר, חלון מעל המיטה מצד ימין שלה, ובקיר השני שאליו צמודה המיטה עשיתי כיתוב של השם ׳מאור׳ בספרדית וכל הקיר מלא בציורי מכוניות ושמתי את המשפט שאנסטסיה תמיד חורשת עליו, ׳מאחורי העננים השמיים הם תמיד כחולים׳ ובפינה ממש מול המיטה בקיר שבו נמצא מתג האור שמתי שולחן יחסית ארוך ומחשב נייד עליו וכמה ספרים וקצת מכוניות משחק, וטוב בקיר האחרון שזה הקיר שלכיוונו נפתחת הדלת, צד ימין, כבר מתלבש ארון מקווין, אחד הנדירים שמצאתי שאין אותם בארץ בכלל, אפילו לא דגם אחד.
״זה מדהים״ מאור אמר וקפץ על המיטה ואנסטסיה רק חייכה.
״זה באמת יפה״ היא אמרה
״אמא אפשר להישאר כאןןן? בבקשה בבקשה בבקשה״ הוא התחנן לאנסטסיה
״אתה באמת רוצה את זה אה?״ היא שאלה אותו באנחה, אין לה כוח להתמודד בהריון, רואים
״הכי בעולםם. זה ספידיי מאמוו״ הוא אמר בהתלהבות והצביע על המיטה עם ידיו
״אם תומאס מסכים אז בסדר״ היא אמרה לו
״החדר הזה מיועד לך. ברור שאני מסכים״ אמרתי להם, לשניהם
״בואי״ אמרתי לאנסטסיה והיא התקדמה איתי ומאור נשאר לחנוך את החדר שלו ״זה יהיה החדר שלך״ אמרתי לה והיא הסתכלה עליי ״התכוונתי למה שאמרתי, אנחנו לא נישן יחד.״ אמרתי לה והיא הנהנה
״תומאס, תודה. זה לא מובן מאליו.״ היא אמרה והלכנו לסלון ביחד עם מאור וניקו בדיוק נכנס
״מה את עושה פה״ הוא שאל אותה בתקיפות
״ניקו״ הזהרתי
״שום ניקו! מה את עושה פה״ הוא שאל בארס ואז מאור צחק מהליקוקים של אוסקר וניקו הסתכל עליו בוהה בו כאילו מעולם לא ראה ילד לפני ואז מאור הסתכל עליו בעיניו הירוקות בדיוק כמו של אנסטסיה
״דוד ניקו?״ מאור שאל אותו וקפץ עליו בחיבוק וניקו נראה מופתע כמוני אבל חיבק אותו ואנסטסיה חייכה
״דוד?״ הוא שאל את מאור הקטן
״כן אמא סיפרה לי שאתם החברים הכי טובים ושאתה כמו אח שלה אז אתה דוד שלי״ מאור הסביר ״אוי זה לא הוא אמא? מה יהיה עם הפאדיחות שלי״ מאור שאל את אנסטסיה ושם את ידו על ראשו
״זה הוא מאור אבל נראה לי שאולי עדיף שהוא יחליט שהוא רוצה להיות איתנו ואז נהיה יחד כולם אוקיי?״ היא שאלה אותו ברוך
״מה אבל למה שהוא לא ירצה להיות איתנו?
את הסברת לי שאת עזבת אותו כי היית צריכה להשלים עם מקרה לא טוב שקרה לך״ מאור אמר לה ברוך, הוא כל כך מתוק וכולם נראו מופתעים מאיך שהוא מדבר ככה בוגר. ״אוי לא אמא. העצב שוב חזר לעיניים שלך״ הוא אמר ורץ לחבק אותה ״אל תהיי עצובה״ הוא אמר ונישק אותה בפה
״אני לא עצובה. אני שמחה שיש לי אותך״ היא אמרה מחבקת אותו
״תסתכלי עליי״ הוא אמר וניתק את החיבוק והסתכל לה עמוק בעיניים ״את עצובה״ הוא קבע וליבי נקרע. איך שהוא מבין אותה כל כך טוב. איך שהוא יודע לרגש עם המילים שלו.
״אמא תפסיקי להיות עצובה! זו לא אשמתך״ מאור רטן, הוא יודע מה היא עברה שם? והיא נאנחה ויצאה לגינה לשאוף אוויר.
״למה אמא שלך עצובה?״ ניקו שאל את מאור
״כי היא עזבה אותך והיא לא רצתה והיינו מסתכלים על תמונות שלכם והעצב שהיה לה בעיניים עכשיו היה לה גם שהיא הסתכלה על התמונות שלכם וששאלתי אותה למה היא עצובה היא אמרה שאתה כנראה לעולם לא תסלח לה״ הוא הסביר לניקו עדיין מסתכל על אמא שלו היפה בנשים.
״דוד ניקו, אמא שלי אוהבת אותך״ הוא אמר מסתובב לניקו ופוגש בעיניו הכחולות ״אבל לא יותר מהבחור שפה״ הוא הסתכל עליי ולחש לניקו במטרה שלא אשמע, אבל שמעתי ״אל תכעס עלייה״ הוא ביקש כל כך יפה.
״אני אוהב את אמא שלך, יותר מאת עצמי, אבל היא פגעה בי״ ניקו הסביר למאור
״ואין יום שהיא לא הצטערה על זה״ מאור אמר ״אתה יודע? היו ימים שקמתי לפניה ושמעתי אותה מתפללת שחרית ואחרי שסיימה היא התפללה עליכם, שתהיה לכם בריאות ושמחה בחיים״ מאור אמר וריגש גם אותי ״גם אם היא עזבה אותכם פיזית, אתם תמיד הייתם בלב שלה״ הוא אמר ושם את ידו על הלב של ניקולאס ״פה״ הוא אמר וניקו הוריד כמה דמעות ״אל תבכה״ הוא אמר מנקה לו את הדמעות
״איך? אתה מדבר כל כך יפה לגיל שלך. שאי אפשר שלא לבכות.״ ניקו אמר מחבק אותו, הילד הזה מרגש יותר מדי אנשי מאפיה, מהדרגה הגבוהה ביותר
״אמא שלי ויתרה על עצמה בשבילי. בשביל שיהיה לי טוב כל כך הרבה פעמים שגם אם נביא ידיים של כל איש בעולם לא נצליח לספור.
אל תוותרו עלייה״ הוא ביקש מניקו וגם ממני.