MINE// שֶׁלִּי

• פרק 54 •

״לילה טוב אישתי״ הוא אמר נושק לראשי
״לילה טוב אישי״ אמרתי והרגשתי את חיוכו בשיערי, וכך נרדמנו אחרי היום המדהים הזה עבורנו.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
קמתי בבוקר רואה שהתנוחה שבה נרדמנו זו ממש לא התנוחה שאיתה התעוררנו,
שתי הרגליים שלי עליו והוא מחזיק אותן עם ידו האחת ראשו מסובב לצד השני וידו השנייה והפנויה מתחת לראשו בצורת משולש, הוא פאקינג אלוהי.
״איפה הפלאפון שלי לעזאזל?״ מלמלתי לעצמי וראיתי אותו על השידה, איך הוא הגיע לפה? אוקיי, צריך לקחת מבלי לזוז בשביל שאוכל לצלם את הפוזה הנדירה הזאת.
מתחתי מעט את ידיי אחורנית ולבסוף הצלחתי להגיע, שמתי על שקט וזהו, צילמתי אולי 50? טוב אולי קצת יותר, הוא נדיר, זה מחזה אלוהי.
וקמתי בזהירות על מנת לא להעיר אותו, אני אכין לו ארוחת בוקר מדהימה ואביא לו עד המיטה, אף פעם לא בלטתי בכישרון להכין אוכל, אבל למדתי לאט לאט ואפשר לומר שאני בשלנית מתחילה המכוונת למקצוענית ברמה.
שיט, הבגדים שלנו בסלון, הארון פה חדש אבל אולי הוא רועש?
טוב נפתח קצת ואז נראה אם זה רועש,
הלכתי לכיוון הארון ופתחתי אותו לאט לאט, אוקיי הוא ממש שקט.
לקחתי מכופתרת אחת של תומאס, הוא אשכרה הכין פה הכל.
ויצאתי לכיוון הסלון והלכתי למטבח,
״איפה כל דבר נמצא פה?״ לעזאזל, שוב אני מדברת לעצמי
לקחתי קערה מאחד הארונות שמצאתי, ולקחתי כף והתחלתי לערבב ביצים סוכר, בקיצור בלילה של עוגה, שמעתי קול מאחוריי, שיט הוא קם נו הלכה ההפתעה.
הסתובבתי והקערה נפלה מידיי והתנפצה בהנתגשות הרצפה.

תומאס
התעוררתי בבהלה מקול ניפוץ ואני לא רואה סביבי את אנסטסיה, פאק.
שמתי על עצמי את הבוקסר בזריזות ויצאתי לכיוון הסלון רואה שובל של דם שנגמר במטבח, ירדתי על ברכיי לוקח את הדם עם האצבע שלי מקרב לאף ומריח, זה לא הדם שלה.
התקדמתי לכיוון המטבח רואה אותה עומדת מבוהלת עם סכין ענקית ביד שיש עלייה מעט טיפות דם
״אנסטסיה?״ שאלתי אותה מנער אותה מעט והיא לא הורידה את מבטה
והבנתי שיש מישהו מאחוריי והסתובבתי, למה אני לא מופתע?
״לוקאס״ אמרתי מחייך ״מה אתה מפחיד לי תאישה יא דפוק״ אמרתי והוא התקרב אליי מחבק אותי וחיבקתי אותו חזרה חיבוק גברי
״אם היא הייתה נותנת לי זמן להסביר, היא הייתה מבינה שאני בן דוד שלך ובאתי מרחוק ולבסוף היא דוקרת אותי״ הוא אמר מצביע על החתך הקטן שבבטן שלו
״הוא.. הוא דומה לאומברטו..״ היא התחילה לומר בבהלה ומהדקת את אחיזתה בסכין ועיניה מספרות לי שהיא מפחדת התקדמתי אלייה שם את ידי על ראשה ומקרב אליי ומוריד את הסכין מידה בזהירות ומנשק את ראשה בעדינות.
ורק עכשיו הבנתי מה היא לובשת, חולצה לבנה מכופתרת שלי. ואין לה פאקינג כלום מתחת, אלוהים תודה שהיא גמדה וכל חולצה שלי מגיעה לה עד לברכיים.
״לכי תשימי משהו ותבואי, תביאי לי גם מכנס אהובתי״ אמרתי לה נושק לצד שפתייה והיא הנהנה בפחד והלכה לחדר בצעדים מהירים וקטנים
״אהובתי? מרגיע אותה? וואו תומאס עזבתי רק לכמה שנים״ לוקאס אמר לי מסתכל לכיוון שאליו היא הלכה והורדתי לו כאפה לראש
״תיזהר עם המבטים שלך״ אמרתי לו מזהיר אותו ומוזג לנו ויסקי
״כן, כן, הזהירו אותי שהפכת להיות פסיכי אובססיבי משהו, כאילו ידעתי את זה עוד מאז אבל זה התגבר מסתבר״ לוקאס אמר לי מרים את ידיו חף מפשע ״באמת יפה, תפסת אחת טובה״ הוא אמר בחיוך
״לוקאס״ נהמתי לעברו
״היא אמרה משהו על אומברטו״ לוקאס התחיל לומר ולוגם מהכוס שמזגתי לו ״הוא לא מת כבר לפני איזה 5 שנים?״ שאל מניח את הכוס על השולחן ואני שתיתי
״הוא חי, במרתף של האימונים, טיפלתי בו קצת אחרי שהתארסתי, אבל אני עוד אחזור אליו.״ קבעתי שותה את כל תכולת הויסקי והנחתי בעוצמה את הכוס על השולחן מעצבים על החרא הזה שנקרא אומברטו אורסאולו
״מה?״ שמעתי קולה העדין מאחוריי ועצמתי את עיניי, פאק.
הסתובבתי רואה את עינייה המבועתות של אן שלי ומתקדם אלייה במהירות בא לגעת בה והיא הרחיקה אותי ממנה והמבט שלי הפך ללא מובן
״אתה ידעת שהוא עדיין חי? ידעת שהוא חי ולא אמרת לי כלום?״ שאלה אותי עם דמעות בעינייה
״אן..״ התחלתי לומר
״תענה.״ אמרה כחדורת מטרה
״כן״ עניתי עוצם עיניים והיא נדה בראשה לשלילה כלא מאמינה זרקה עליי את המכנס שהביאה לי והלכה לחדר ולאחר כמה שניות חזרה עם הפלאפון שלה והתקדמה לכניסה לוקחת את מפתחות הרכב שלי ויוצאת ואני שם על עצמי את המכנס במהירות ויוצא אחרייה
״אן״ קראתי לה אך היא נכנסה לרכב ״אן״ צעקתי לה שוב והיא הפעילה את הרכב ״בבקשה״ נעמדתי מול הרכב ״בבקשה״ לחשתי שוב והיא נתנה גז ונסעה, שיט.
נכנסתי לבית שם על עצמי את החולצה שהייתה על הרצפה מאתמול שהיא הורידה לי
״באת עם רכב?״ שאלתי את לוקאס
״כן״ ענה והביא לי את המפתחות ובא אחריי, נעלתי את דלת הבית ודחפתי את המפתח לכיסי ונכנס לרכב של לוקאס ונוסע, יודע בדיוק לאן היא נוסעת, למתחם האימונים שלנו. למרתף. לראות אותו. וכנראה גם לעשות סוף למה שהתחילה.
חייגתי לניקו שמתי על ספיקר ובין רגליי והוא לא ענה ואחרי כמה שניות חייגתי שוב
״תומאס, לא שמעתי את השיחה קודם אני במקלחת״ הוא הודיע ישר שענה ונשמע מעט לחוץ
״סע למתחם האימונים״ פקדתי ״אנסטסיה גילתה שאומברטו חי ובמרתף״ אמרתי לו מגביר את המהירות ועוקף את הזין שנסע על 20 קמ״ש
״מה? מה זאת אומרת אומברטו חי?״ שמעתי את קולה של ליה שואלת בבהלה
״ליה? מה את עושה שם? ניקו אתה לא מתקלח?״ שאלתי מכווץ את גבותיי
״א..אני בדרך לשם תומאס״ ניקו גמגם
״נדבר״ אמרתי וניתקתי, אני עוד אדע מה קורה שם אבל קודם אישתי.
הגעתי למתחם האימונים רואה את פבלו על הרצפה, מניח שזו העבודה שלה
״קאפו, סליחה אני לא הצלחתי לעצור אותה״ הוא אמר על הברכיים ויד על הבטן וראש מורכן כלפי מטה
״לא ציפיתי״ אמרתי ופשוט עברתי אותו מתקדם לכיוון המרתף בצעדי ענק, הקשתי את קוד הדלת נכנס ורואה אותה עם סכין למולו והוא מנסה להתגרות בה
״אנסטסיה״ קראתי והגעתי מאחוריה עוטף אותה בזרועותיי ומנסה לקחת את הסכין מידה
״שלא תעז״ היא אמרה במבט שלא זיהיתי אצלה והתרחקתי, הבנתי מהמבט הזה שהדבר האחרון שהיא צריכה עכשיו זה שאני אעצור אותה
״את רוצה להרוג אותו?״ שאלתי אותה את המובן מאליו והיא גיחכה גיחוך ללא כל הומור ״בואי איתי רגע, נדבר כמה דקות, אם אחרי זה תרצי לרצוח אותו אני לא אעצור אותך, אני אפילו אסתכל מהצד ואחייך״ אמרתי לה מסתכל עמוק בעינייה ״בבקשה״ אמרתי לה והיא הנהנה באיטיות ויצאנו מהמרתף לכיוון המדרגות ושלחתי הודעה לניקו שלא יתקרב למרתף, שיישארו למעלה.
״מה״ שאלה אותי בחוסר סובלנות
״אן״ אמרתי לה והיא העבירה את מבטה אליי ״תקשיבי, אני ידעתי שהוא חי רק בערב האירוסין, ניקו סיפר לי״ התחלתי לומר
״איך ניקו יודע?״ שאלה
״הוא זה שהסתיר אותו ממני במרתף במשך כל השנים האלו, ואני מודה לו על זה״
״עדיין, היית צריך לספר לי״ היא אמרה
״מתי? בערב שבו היית סוף סוף מאושרת אחרי שנים? או אולי בשלושה ימים שאסרת עליי לדבר איתך או להיפגש איתך או להתכתב איתך?״ שאלתי בעצבים ״אנסטסיה. לא רציתי להסתיר ממך, ואת יודעת שאני לעולם לא משקר ולעולם לא מסתיר ממך דבר, אני הבן אדם הכי גלוי כשאני איתך.״ המשכתי לומר וראיתי בעינייה התרככות
״תומאס..״ היא התחילה לומר
״אני יודע. אני יודע אהובה שלי, זה קשה, אבל אני איתך, תמיד.״ אמרתי מחזיק בידייה ״מה את חושבת? שאני אשאיר אותו בחיים?״ שאלתי מגחך ״אן שלי, אלוהים נתן לי הזדמנות שאני לא הולך לפספס, אנחנו מעולם לא דיברנו על הנושא הזה מהרגע שסיפרת לי״ אמרתי לה וראיתי את קצב הנשימות שלה הופך ללא סדיר והכנסתי אותה בין רגליי מצמיד אותה לחזה שלי ושם את שתי ידיי על ראשה ״מהרגע שסיפרת לי החיים שלי הם לא אותם חיים, מהרגע שאני יודע מה עברת שם הלב שלי לא שלם, הדבר היחיד שאני חושב עליו מאז זו נקמה אבל הדבר היחיד שחשוב לי זה שתהיי מאושרת שוב. אן, אלוהים נתן לי הזדמנות שנייה לרצוח איש ש הו הו אפילו את לא יודעת כמה שאני רוצה לרצוח אותו, אבל בגלל שקיבלתי שוב את ההזדמנות הזו, אז הפעם״ אמרתי ומרים את מבטה אליי ״הפעם, אני לא שולח אותו לגיהנום, הפעם אני אהיה הגיהנום.״ הבטחתי לה וחתמתי את השיחה בנשיקה ״אני מבטיח לך, אני מבטיח לך הנפש שלו לא תהיה שקטה לעולם, הוא יתחנן כל יום למות העיקר לא להיות בידיים שלי, אני מבטיח לך.״ הבטחתי שוב ומנשק אותה נשיקה המתערבבת עם הדמעות המלוחות של שנינו, אלוהים האישה הזו היא האישה היחידה בעולם שיכולה לגרום לי להוזיל דמעות.
״תומאס, אני רוצה לסיים עם זה, אני רוצה שהוא פשוט ימות וזהו״ היא אמרה מחבקת את גופי עם ידייה הקטנות
״הוא לא יכול פשוט למות אנסטסיה, הוא חייב לסבול והוא יסבול עד יומו האחרון, אני מבטיח לך, כל יום הוא יקום לדם וכל רגע שהוא יאחה את השברים שלו אני אשבור לו אותם מחדש, עד שהוא ימות מעצמו, כל עוד הוא נושם אפילו קצת הוא יסבול. הוא יסבול עד הנשימה האחרונה שלו.״ אמרתי חדור מטרה
״תומאס״ היא אמרה שמה את ידייה הקטנות על פניי ״בוא נסיים עם זה, נהיה אנחנו, נחיה את החיים שלנו, נקים את הבית שלנו״ היא אמרה עם עיניים דומעות
״אם אני אתן לו פשוט למות ככה כמו שזה הנפש שלי לא תהיה רגועה, לא אוכל לחיות עם עצמי, מלאך״ אמרתי מסתכל עמוק בעינייה
״תבטיח לי שזה יסתיים מהר״ היא ביקשה מקרבת את פנייה אל פניי
״אן״ התחלתי לומר
״תומאס״ ביקשה מסתכלת עמוק בעיניי
״אני מבטיח״ הבטחתי. היא נישקה אותי
״לכי תשטפי פנים, תחכי לי בבית, אני אגיע עוד מעט.״ אמרתי לה והיא הנהנה ״אני אוהב אותך״
״אני אוהבת אותך״ היא אמרה ונישקתי את שפתייה הרכות דקות נוספות ואז היא קמה ״מה אתה רוצה לאכול היום?״ שאלה
״אותך. בעירום מלא.״ אמרתי והיא הסמיקה צחקה והלכה ואני אספתי את כל הזעם שלי וריכזתי את כולו במה שנמצא מאחורי דלת הפלדה העבה והענקית.