MINE// שֶׁלִּי

• פרק 38 •

״הרכב היה שם?״ שאלתי את החייל והתפללתי בלב שהוא יגיד שלא
״כן בוס״ הוא ענה בפחד
״פאק״ צרחתי והפכתי את הסלון והשולחן נשבר למלא זכוכיות קטנות והתחלתי לשבור כל דבר שבא לי ליד.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
17 ימים. 17 ימים שהיא לא לידי. 17 ימים בלי לאכול או לשתות. 17 ימים בלי אוויר לנשימה. 17 ימים בלי שינה. 17 ימים בלי החיבוק שלה. רק תמונות והריח החזק שלה שעדיין במיטה שלנו.
כשהיא נחטפה בכיתי כמעט כל לילה, כשהייתי לבד הרשתי לעצמי לבכות, להתפרק, הבית נראה זוועה, באוסקר ניקו מטפל, ואני רק חושב עלייה. מה עם המלאך שלי? ומה עם אחותי הקטנה?
״בני״ אימי נכנסה למשרדי ואמרה בספרדית כל העיניים שלה אדומות, בכל זאת הבת שלה נחטפה והיא גם די בוכה בגלל אנסטסיה שלי, היא נקשרה אלייה. בשבעה של שני ההורים שלה היא ואמא שלי ישבו ודיברו המון ואנסטסיה לא הפסיקה להודות לה.
״אל תדאג אנחנו נמצא אותן״ היא אמרה ודמעות חדשות עלו בפניה
״תלכי״ פקדתי לא מסתכל עלייה אפילו
״אמא אולי עדיף שתלכי זה לא זמן טוב״ ניקו נכנס ואמר ושאמא שלי יצאה בוכה הוא נעל את דלת המשרד ואני נזכרתי שבפעם האחרונה שנעלתי אני ואנסטסיה עשינו אהבה ממש פה על השולחן המשרדי ועל הספה שבצד.
ניקו גם הוא שבור, מפוחד, לא יודע אצל מי היא ומה קורה לה.
״הייתה לה הרגשה״ הוא התחיל לומר, כל הזמן לא דיברנו אחד עם השני לכן הופתעתי שהוא פנה אליי בכלל ״היא הרגישה שמשהו לא טוב עומד לקרות, רגע לפני שיצאנו לפעולה המזוינת היא אמרה לי שההרגשה הזאת הייתה לה מהבוקר״ הוא אמר וראיתי את עיניו מתמלאות דמעות
״היא התחננה שלא נצא, שנישאר, היא ידעה תומאס, היא ידעה.״ הוא אמר ודמעה התגנבה ללחי שלו והוא מיהר למחוק אותה
״היא ידעה ואני לא הקשבתי לה, זה מה שהורג אותי ניקו. לא הייתי קשוב לאישה שלי, להרגשות שלה שאנחנו יודעים טוב מאוד מה אומרות ההרגשות של אנסטסיה״ אמרתי בכנות
״ההרגשות שלה אף פעם לא טועות״ אמרנו ביחד
״בדיוק.״ אמרתי
״תומאס, הטבעת שלך. איפה היא?״ ניקו שאל בהיסוס
״נתנתי לאן אותה שנייה לפני שיצאנו לפעולה.״ אמרתי ונזכר ברגע הזה שאפילו לא חשבתי על ההשלכות, מה שהיה לי אכפת באותו הרגע זה שהיא תדע שאני חוזר. גם את זה מהקבר, אני חוזר אלייה.
״בוס, בוס זה דחוף״ שמעתי את קולו של מתאו מחוץ לדלת וניקו כבר רץ לפתוח ומתאו נכנס עם המחשב בידו
״האיטלקים, הם פרסמו באתר המוצפן שלהם פעולה חדשה״ מתאו אמר מתנשף והלב שלי החל לדפוק על מאתיים והוא הראה לי את המחשב
״פעולת AA?״ ניקו שאל לא מבין
״פעולת אנסטסיה ואנחלס״ אמרתי, זה ראשי תיבות של השמות שלהן
״פאק״ ניקו אמר ודפק את ידו בשולחן
״מתי הם פרסמו את זה?״ שאלתי את מתאו
״ממש עכשיו״ מתאו אמר וניסיתי לדלות עוד מידע
״אין, חוץ מזה כלום לא כתוב, והם אף פעם לא עשו דבר כזה, תומאס, אני חושב שאולי״ מתאו החל להגיד ונעצר ״אולי מה?״ שאלתי אותו עם מבט רצחני ״אולי זה לא האיטלקים״ מתאו השלים את משפטו, מי זה עוד יכול להיות?
וניקו החל לדפדף בפעולות שלהם ״הוא צודק״ הוא אמר לי לאחר דקות ארוכות שהוא גולל ומפנה אליי את מבטו ואני הסתכלתי עליו לא מבין
״הם חתמו לפני שלושה שבועות בדיוק ברית עם הרומנים, חתונה של הבן של אומברטו עם הבת של פליפו״ ניקו אמר ואני הרגשתי את הלב שלי הולך ונעצר, לרומנים אין שום כבוד אלינו, הם יהרסו אותה, אותן.
מתאו התחיל להביא מפות של המקומות של הרומנים. וניסיתי להבין איפה הנסיכה שלי נמצאת.
והתחלתי לעבור על חשבון הבנק של אומברטו ״בן זונה״ אמרתי בחיוך אכזרי
״מה?״ ניקו אמר
״הוא קנה בית במרחק של 15 דקות מפה יום לפני הפעולה״ אמרתי
״אין סיכוי שהיא פה, בשבוע הראשון כבר סרקו את כל הבתים ברדיוס של 50 ק״מ מאפשרות שהיא עדיין נמצאת בסביבה״ הוא אמר
ואני לקחתי את המפתחות נוסע לכתובת וניקו בשנייה האחרונה מצטרף אליי
״אני יודע שאתה לא רואה בעיניים כרגע, אבל תיקח אותי בחשבון, הן חשובות לי כמו שהן חשובות לך.״ הוא אמר ואני הנהנתי ותוך שתי דקות הגעתי לבית, שמתי הרבה גז והרבה זין על חוקי התנועה.
והגעתי לבית ונכנסתי וכולי עם נשקים, תמיד מוכן, והבית ריק, נראה נטוש. סרקתי את כל הבית
״תומאס״ ניקו קרא לי מאיזור בבית שיש אליו מדרגות והלכתי לשם
״פאק״ אמרתי וראיתי את הבגדים של אנסטסיה זרוקים על הרצפה
״זה שלה״ קבעתי מרים ומריח את הריח שלה
״אתה בטוח? אולי זה..״ ניקו התחיל לומר ״עם הריח שלה אני לא טועה״ אמרתי בעצבים וניקו הנהן ולקחתי את הבגדים איתי וסרקנו את כל הבית וכשלא מצאנו כלום החלטנו לחזור, נכנסתי לאוטו ושמתי את הבגדים במושב האחורי ונסענו חזרה לבית יצאתי מהאוטו לא טורח לנעול אפילו ונכנסנו לבית וישר למשרד
״תומאס אולי תאכל משהו, אתה לא אוכל, וגם ממש רזית״ פדרו אמר לי
״אני לא יכול לאכול שהיא לא פה״ אמרתי בעצבים
״ומה אתה חושב? שאנחנו רוצים לאכול? שלנו לא קשה? שאנחנו לא אוהבים אותה? שאנחנו לא רוצים אותן חזרה בבית ושיהיו בטוחות? אבל אנחנו צריכים לאכול כדי שיהיה לנו כוח למצוא אותן! יותר מזה, איך היא תגיב כשתמצא אותה והיא תבין שלא דאגת לעצמך? היא תשמח? היא תחייך? או שתהיה עצובה?״ פדרו תקף אותי ובכל יום אחר הייתי מזיין אותו מכות
״תבין בוס, כולנו פה קשורים לאנחלס ושלא נתחיל לדבר על אנסטסיה, כולם פה אוהבים אותן ומחכים להן שיבואו, שיהיו איתנו שוב, ושאנסטסיה תעשה את הצחוקים שרק היא יודעת לעשות ותתן את העצות שרק היא יודעת לתת, אתה יודע שאפילו לפבלו הזין היא נתנה עצות?״ פדרו אמר ופבלו חייך, לא ידעתי האמת
״אמת בוס״ פבלו אישר את דבריו, פבלו זה חבר קרוב של פדרו, הם די גדלו ביחד, ואנחנו די בסדר איתו, לא ידעתי שאנסטסיה עזרה פה כמעט לכולם.
וניקו הגיש לי צלחת פסטה מלאה עם שניצל והתחלתי לאכול מתעסק תוך כדי במחשב ובמיקומים של הומברטו הזין,
״בוס מה עם המקום הזה?״ פדרו שאל והצביע לי על מיקום במפה
״לא, לא אפשרי״ אמרתי ״המקום הזה מחנה האימונים, כבר העברנו סריקה״
״וזה?״ פבלו שאל על מקום שנראה אפשרי אך כבר ביצענו סריקה אזורית וכניסות ויציאות
״תומאס״ ניקו נכנס מתנשף וחנוק עם דפים ביד והגשתי לו כוס מים והוא סיים אותה בשלוק
״אני ומתאו״ הוא התחיל לומר מתנשף ואני הסתכלתי עליו שיתחיל לדבר או שאני שובר לו כל עצם ועצם ״עברנו על הכל, על החשבון בנק שלו של הילד שלו...״ הוא המשיך לומר וקמתי מהכיסא שם את שתיי כפות ידיי על השולחן
״תגיע לעיקר או שאני רוצח אותך באיטיות מייסרת״ אמרתי בטון הקאפו המזהיר שלי
״חבר של הבן שלו, העבירו לו סכום כסף מאוד מכובד חקרנו והסכום יצא מהחשבון של הבת של פליפו.״ ניקו אמר ואני חיכיתי שיגיע לעיקר והצמדתי אותו לקיר בחניקה ״יא חתיכת בן זונה, לעיקר! אתה יודע איפה היא נמצאת?״ שאלתי בעיניים שהפכו ללהבות
״אנחנו משערים שהם טסו לצפון רומניה, הם קנו שם בית יומיים אחרי החטיפה״ ניקו אמר עם פחד בעיניו
״שהטייס יהיה פה בחמש דקות הקרובות״ אמרתי עולה לחדר למעלה לוקח איתי תיק קטן ודוחף בו כמה בגדים, לא יודע כמה זה זה יארך, מקווה שכמה שפחות וירדתי למטה
״בוס הכל מוכן״ פבלו אמר
״אני ניקו מתאו ופדרו טסים, פבלו לוקה סימון ריקרדו ודייגו אתם עולים במטוס של עוד 12 דקות אתם הגיבוי שלנו במידת הצורך, כל השאר נשארים פה לשמירה וכוננות״ פקדתי על כולם ועלינו במהירות לגג הבית חמושים ועליתי על המטוס ראשון ואחריי עלו כולם
התיישבתי במקום המרוחק יותר מכולם, אני צריך להיות לבד, אני רוצה למצוא אותה וכמה שיותר מהר, בבקשה אלוהים, בחיים לא הרגשתי חסר אוויר כל כך. הדיילת הגיעה כשהתחלנו לטוס ובירכה אותנו לשלום בחיוך ואותי שום דבר לא מעניין ״הטיסה אורכת כשעתיים וחצי״ הכריזה ואני שעטתי עלייה ותפסתי אותה מהמדים המזוינים שלה ״שום שעתיים וחצי לא יהיה פה, יש לך בגג 40 דקות לנחות שם לפני שהגופה שלך תעוף מהמטוס המזוין הזה״ וניקו הגיע מאחוריי ובא להשים את ידיו על הכתף שלי ועיקמתי לו את היד רגע לפני שהוא שם ופדרו הגיע להפריד ומתאו רק הסתכל לא מגיע יודע שלא כדאי להתעסק איתי. השאלה זה למה הם לא יודעים לא להתעסק איתי?
לקחתי סיגריה וכוס ויסקי והתיישבתי במקום שלי בעצבים
״תלכי תגידי לטייס שבהוראת הקאפו הוא מחוייב להגיע ליעד תוך 40 דקות לכל היותר.״ ניקו אמר לדיילת ברוגע והיא הנהנה בפחד והלכה לטייס במהירות העיקר לא להישאר פה.
ניקו ופדרו לא פנו אליי כל הטיסה וכשהגענו לרומניה אחרי 25 דקות יש לציין הלכנו לבית שיש שם שהוא שלנו והוא בית רגיל כביכול, יש לי בית בכל מקום, פה זה כתוב בשם המקומי שלי בשביל שלא יזהו שהגענו.
״הכי חשוב שכולכם תהיו חמושים מכף רגל ועד ראש אבל שלא יראו את זה עליכם״ ניקו אמר והדריך אותם, אני לא במצב להדריך
״לא מעניין אותי מה הדרך, היום הן בידיים שלנו״ פקדתי ומעיף את הסיגריה מהפה שלי וזורק על רצפת הבית ומועך אותה
״היום הן איתנו״ ניקו אמר מחזק את הטענה שלי
״ואומברטו הבן של אלף זונות, אף אחד לא נוגע בו, לא יורה בו, לא שורט אותו אפילו, הוא שלי אני ברור?״ שאלתי את כולם בטון המזהיר שלי והם הנהנו כמאשרים והתחלנו לחקור, פרקנו את כל המפות ואת כל הנשקים במסודר, ממש כמו דירת התאבדות זה נראה.
לקחתי איתי כוס ויסקי והתחלתי לעבור על כל תכנון הבית, איך הוא נראה מבחוץ ואיך מבפנים.
שלחתי את פדרו ומתאו שיתצפתו על הבית, כמה שומרים וכמה אנשים יש בפנים ואם הוא רואה תנועה, חלונות, חצר, בריכה, כל דבר.
וקיבלתי שיחה מפדרו
״בוס, אין שום זווית לאנחלס או אנסטסיה.
אבל יש כשלושה שומרים בכניסה ועוד המון בתוך הבית, לא ניתנים לספירה.
ואומברטו יצא וחזר עצבני.״ פדרו הודיע לי
״אז צריך להזדרז יש סיכוי שהוא יודע שהגענו.״ ניקו אמר לידי
״תמשיכו לתצפת, תוך שעה הן בידיים שלנו״ הודעתי לכולם וניתקתי את השיחה
״אבל החיילים לא יספיקו להגיע, אנחנו לא יכולה להיכנס רק ארבע הוא בעצמו אמר לך שיש שם יותר מדי חיילים״ ניקו אמר מנסה להכניס לי טיפה היגיון
״ניקו לא נראה לי שאתה מבין, האישה שלי ואחותי הקטנה נמצאות בבית הזה, אין לי מושג איך מתנהגים אליהן, אם הן בסדר ואם הן חיות בכלל, לא מעניין אותי כלום, אני אמות והיום הן יהיו בידיים שלי, גם אם אני נכנס לבד״ הודעתי לניקו והפחד שמשהו לא טוב קורה לה חונק אותי
שתיתי את כל כוס הויסקי בשלוק אחד בלבד.
והתחלתי לחמוש את עצמי בסכינים רימונים אקדחים בכל מקום בגוף, ידיים רגלים ברכיים צוואר בטן וגב. מעל זה שמתי את החולצה השחורה הרגילה שלי ויצאנו.
ראיתי את מתאו ופדרו מסתכלים עלינו וסימנתי להם עם הידיים שעכשיו אנחנו נכנסים. התחלנו להתקדם כל פעם קצת לעבר הכניסה בזהירות ובשקט.
הלבשנו משתיקי קול על האקדחים שלנו והגענו למול השלושה שומרים המטומטמים ותקעתי לכל אחד מהם כדור בין העיניים.
התחלנו להתקדם לעבר הבית וכמה אנשים יצאו לעבר היציאה וירינו בהם ישירות לראש ללא היסוס.
״אותו לא״ פקדתי לפדרו וחייכתי חיוך אכזרי ולקחתי איתי את אחד להם שזיהיתי מהבכירים
״הוא יהרוג אותה אל תעשה שטויות״ הוא אמר לי באנגלית
״הוא לא״ אמרתי לו בביטחון ובחיוך הכי אכזרי שלי והוא עוד רגע השתין במכנסיים וכשנכנסנו עוד איזה עשרים חיילים קפצו עלינו וניקו פדרו ומתאו התחילו לירות עליהן וכשהם באו לירות עליי הם ירו על הבכיר שלהם שהחזקתי לנגדי ואחרי זה זרקתי אותו הצידה והתקדמתי ויריתי לכל אחד מהם בראש
״נתקע לי הכדור בקנה״ ניקו צעק והתחילו להגיע עוד חיילים אבל הפעם פחות מהקבלת פנים וזרקתי לו את האקדח שלי ותפסתי כל אחד מהרומנים המזדיינים והתחלתי לפוצץ אותם עם הידיים שלי.
יודע שיש מצב שאתחרט שרצחתי אותם אם אדע שהם נגעו באישה שלי ולא התעללתי בהם מספיק לפני שעברו לעולם הבא.
ניקו התחיל לירות עם האקדח שלי בכל אחד שהגיע לעברנו
וכשאחד מהם בא לירות בי התקדמתי אליו במהירות ובעטתי לו ברגל והוא נפל ושמתי את הרגל שלי על הראש שלו מוחץ את הראש שלו לתוך הרצפה.
וכשהרגנו את כולם באנו להתקדם
״פדרו אתה בסדר?״ ניקו שאל וראיתי שכדור שרט אותו והוצאתי את התחבושת מהנרתיק הצדדי
״תלחץ על זה ותחכה לנו בחוץ, אם יש משהו תודיע״ פקדתי לעברו
״אבל..״ פדרו התחיל להגיד
״אין אבל פדרו, זו פקודה״ אמרתי והמשכנו להיכנס וחייליו הבכירים של אומברטו התחילו לצאת ביריות לעברנו ואני רק חייכתי ולקחתי את האקדח של פדרו ואת האקדח של ניקו וסידרתי אותו מהקליע שנתקע ויריתי עליהם יריה מדויקת, בין העיניים. כמו שאני אוהב.
החדר האחרון נשאר פתוח והתקדמתי אליו כמה שיותר ויורה באנשים עד שלא נותרו אנשים בכלל.
וראיתי אותה. את המלאך שלי. לבושה בבגדיו הארוכים של גבר אחר. הנשקים נפלו מידיי ורצתי אלייה מחבק אותה, והיא חיבקה אותי ודמעות נפלו מעיניי ללא שום אכפתיות מי נמצא בסביבה.
היא ליפפה את זרועותיה סביב צווארי ואני כרכתי את ידיי סביב מותניה והסנפתי אותה, את הריח שלה, שכל כך חיכיתי אליו. אחרי 17 ימים, 9 שעות ו24 דקות האוויר מצא את הדרך חזרה לריאות שלי.
החזקתי בפניה נושק לראשה ומסתכל בעינייה שהן אפילו לא דומעות ולו מעט. היא כנראה בכתה המון וכבר אין לה דמעות להוציא.
וכשרכנתי לשפתיה היפות והמעט פצועות היא הרחיקה אותי והסתכלתי עלייה לא מבין למה היא מרחיקה אותי מהנשיקה שסוף סוף כמעט הגיעה
״אנחלס״ היא אמרה מסתכלת על לחיי ורצה לכיוון הדלת שהייתה כ2 דלתות ממנה והיא ניסתה לפתוח עם קוד מסוים ולא הצליחה היא ניסתה לדחוף ולא הצליחה וכשבאתי לעזור לה היא לקחה תנופה אחורה ובעטה בדלת עם הרגל והדלת נפתחה והיא רצה לאנחלס שבגדיה קרועים ואני התקרבתי אליהן וניקו ומתאו אחריי והם באו לחבק את אנסטסיה שלי והיא חיבקה אותם וחייכה, אבל החיוך שלה, החיוך שלה לא כמו פעם, החיוך שלה שבור מעט. 
והם חיבקו גם את אנחלס ויצאנו לכיוון הרכבים ולקחנו את הנשקים מוכנים לכל תרחיש. ומבטי על אנסטסיה שאפילו לא מסתכלת עליי והיא רק מחבקת את אנחלס שלא מפסיקה לבכות. נכנסנו לרכב ונסענו לדירה שלנו והגשתי לאנסטסיה בגדים נקיים שלי והבאתי לניקו עוד בגדים שיביא לאנחלס והוא יצא מהחדר
״היי, את רוצה להתקלח?״ שאלתי אותה מלטף את פניה עם ידי הימנית והיא נדה בראשה לשלילה
ונכנסה למקלחת החליפה בגדים ואחרי חמש שניות יצאה
״תשרוף אותם״ היא אמרה עם מבט רצחני בעיניים ומגישה לי את הבגדים הקודמים שלבשה ואני הנהנתי ללא ניסיון להבין למה והנחתי שזה של אומברטו.
אני מפחד שהוא עשה לה משהו שאין ממנו דרך חזור, אני מפחד עלייה.
״כדאי שנזוז״ ניקו נקש על דלת החדר ואמר וירדנו ולקחנו את הכל ״חכו רגע״ אמרתי בזמן שהם נכנסו לרכב ואני הלכתי למאחורי הבניין הנחתי את הבגדים המזוינים האלה על הרצפה וראיתי עליהם מעט כתמי דם אך לא ייחסתי לזה כל כך הרבה חשיבות כנראה התלכלכה שהבנים חיבקו אותה.
הדלקתי את המצית וזרקתי לעבר הבגדים מחכה שהם יתלקחו וכשלא נשאר מהם כלום חזרתי לרכב ונכנסתי למושב הנהג ומסתכל בעיניי דרך המראה על אנסטסיה שלי ששמה את ראשה של אנחלס על ברכיה והיא מלטפת את פניה מרגיעה אותה.
הגענו מהר מאוד למטוס ועלינו על המטוס הפרטי שלי וגם החיילים השניים היו שם
״אנסטסיה״ פבלו אמר כשראה את אן ורץ לחבק אותה והיא חיבקה אותו חזרה שוב בחיוך החדש שלה שעדיין לא פענחתי אותו.
עלינו למטוס והיא ואנחלס ישבו יחד ואנחלס שמה על אנסטסיה את הראש,
״הכל יהיה בסדר מותק שלי אל תדאגי״ אנסטסיה אמרה בחיוך רך ומלטפת את ראשה של אנחלס
״תודה אן, את המלאך שלי״ אנחלס אמרה לה עם דמעות על פניה ואן ניקתה אותן עם האגודל
״שש הכל בסדר, אם הייתי יכולה הייתי עושה את זה שוב״ אן אמרה לה
״לא, אני הייתי מטומטמת ופחדנית, הוא הרס אותך״ אנחלס די צעקה ובכתה וכל הבנים הסתכלו עלייה
״היי, תירגעי, אני בסדר הכי חשוב שאת תהיי בסדר. אני פה לכל מה שאת צריכה חיים שלי״ אן אמרה לה ברוך ובחיוך וחיבקה אותה חזק
״משהו קרה שם״ ניקו אמר לי והתיישב לידי
״17 וחצי יום ניקו, אתה באמת חושב שלא קרה משהו?״ שאלתי אותו בעצבים
״אני דואג לה, לאן אפילו יותר״ הוא אמר ולא הבנתי את פשר ההערה
״לא הבנתי״ אמרתי
״אנחלס עוד בוכה, מעכלת מה שקרה ובקושי נותנת לנו הבנים להתקרב אלייה ואנסטסיה? צוחקת מחייכת וחיבקה את כולנו״ הוא אמר והאיר את עיניי, לא ראיתי אפילו דמעה אחת בעיניה הגענו לבית תוך 30 דקות אנחלס נרדמה אבל אנסטסיה אפילו לא עצמה עין לרגע.
מתאו ירד קודם ואז אנסטסיה ואנחלס ואז אני מאחוריהן ומאחוריי ניקו ופדרו
נכנסנו אל הבית שלנו והרופא שלנו הגיע לעבר פדרו וחבש אותו וההורים שלי היו בסלון ואוסקר ישר רץ לאנסטסיה והיא הרימה אותו והוא נישק וליקק את כל פניה ואז היא הורידה אותו והוא ניסה לטפס עלייה
״אנחלס! אנסטסיה!״ אבא שלי צעק קודם כשראה אותן והתקרב אליהן ואז אמא שלי סובבה את ראשה כששמעה את אבא שלי קורא בשמן והם התקדמו וחיבקו אותן כל כך חזק
״יפות שלנו״ אבא שלי אמר להן וחיבק אותן
״אני אעלה להתקלח״ אן אמרה וניסתה שזה יהיה קול יציב אך עליי זה לא עבד, אולי על כולם כן, אבל לא עליי.
״בטח״ ההורים שלי אמרו לה ברוך וליטפה את פנייה והיא עלתה למעלה ואוסקר אחרייה ושמעתי את נעילת הדלת.
״אנחלס שלי איך את קטנה שלנו?״ אבא שלי שאל אותך וראיתי בעיניו שהוא מת לא להתפרק
״לא קרה לי כלום, חוץ מכמה פעמים שהרביצו לי לא קרה לי כלום״ היא אמרה והראתה את המכות שכמעט והחלימו
״ואנסטסיה?״ שאלתי אותה
״אנסטסיה הגנה עליי, בגוף שלה, תרתי משמע תומאס.״ היא אמרה וליבי החל להישבר
״מה הכוונה אנחלס?״ ניקו שאל עצבני
״אני לא יודעת בדיוק מה קרה שם, בימים הראשונים שמעתי אותה צורחת עליו ומתעצבנת עליו ואחרי כמה ימים לא שמעתי את הקול שלה יותר, פחדתי שהיא מתה, שמשהו קרה לה. שהוא עשה לה משהו ששיתק אותה.״  אנחלס אמרה וחזרה לבכות
״מה עוד?״ שאלתי עם העיניים הרצחניות שלי
״אני לא יודעת עוד״ היא אמרה ואני התעצבנתי ותפסתי אותה מצווארה
״אנחלס, 17 יום, 17 יום 9 שעות ו24 דקות עד שמצאנו אתכן! איך זה שאת לא יודעת כלום?״ שאלתי עצבני והם ניסו להוריד אותי ממנה גם ניקו ומתאו וכמובן שלא הצליחו
״אני באמת לא יודעת תומאס, היינו בחדרים נפרדים, מה שסיפרתי לך הרגע זה כל מה שאני יודעת״ היא אמרה והתעצבנתי יותר והידקתי את האחיזה שלי אפילו
״מה נראה לך שאתה עושה״ אנסטסיה ירדה במדרגות ובמהירות ודחפה אותי מאנחלס והעיפה לי אגרופים לחזה ואני הסתכלתי עלייה, משהו קרה. ואני לא הולך לאהוב את מה שקרה.
״אנסטסיה״ ניקו ניסע לעצור אותה
״תעוף מפה חתיכת אדיוט״ היא דחפה את ניקו שנפל והתקדמה לעבר אנחלס וחיבקה אותה ״בואי, תלכי להתקלח״ אנסטסיה אמרה לה ברוך כאילו לפני שנייה לא הייתה עצבנית וליטפה את פנייה ״תבואי איתי״ אנחלס אמרה לה בדמעות זולגות
ואני רק התעצבנתי והלכתי למשרד שברתי את מה שנשאר עוד שלם, האישה שלי חזרה, חזרה ולא מדברת איתי.