בדרך אל הבית

פרק שלושים ואחת/ברוך הבא הביתה

כשפתחתי את דלת הדירה היא חלצה את נעליה בכניסה, הבטתי בה בשאלה.
״זה פאק שלי מהאמא הטורקיה שלי״ היא הסבירה.

היא נכנסה מבלי לחכות להזמנה, עקבתי אחרי מבטיה, מבלי להתרשם יותר מדי מהדירה המתוקתקת והיפה שלי היא צעדה ישירות למרפסת, גורמת לי לצחקק ביני לבין עצמי, אין שום דבר שיפריד בינה לבין הסיגריות שלה. לקחתי לנו שתי פחיות של זירו ויצאתי אליה, היא ישבה על נדנדת העץ הפינתית כשרגליה מקופלות אל חזהה ובהתה במכוניות החולפות על פני הכביש הסואן שמתחת לבניין שלי. מתוך פיה יצא עשן סמיך וכבד, זו לא הייתה סיגריה רגילה, שפתיה לחצו על הג׳וינט שואפות עוד קצת טשטוש של מציאות אל הריאות. עקבתי אחרי כל תנועה שלה, אצבעותיה הדקיקות, ציפורניים ארוכות ומחודדות מרוחות בצבע אדום, עיניים כהות מצטמצמות בכל שאיפה של אוויר, שפתיים יפות, בלי שמץ של הזרקות, דקות אבל בשרניות. ריח של לנוודר שמכה בי אלוהים יודע איך בתוך כל עננת הסיגריות. הרגשתי את הנמלים מטיילות אט אט בגופי, מאצבעות הרגליים אל הברכיים, משם אל איבר המין, אל הבטן, אל הידיים, קצות האצבעות שלי עקצצו חושקות לגעת בה. תגע בה כבר, לעזעזל.

״אמא שלך תמיד אמרה לי שהיא הייתה רוצה להכיר בנינו״ היא פתאום השמיעה קול שבקושי בקע מפיה, מבלי להביט בי. והנמלים כמו התחילו להתרוצץ חזרה אל כפות הרגליים, והגוף התקרר.

״היא הייתה כל כך טובה רות, אצילית, אבל מלאה בחיים. בהתחלה שנאתי אותה, חשבתי שהיא עוד דוסית שמנסה לתקן את העולם, ואותי ואת המשפחה העקומה שלי. אמרתי לה שהיא לא יכולה להופיע משום מקום עם הסירים הגדולים שלה כמו איזה עמותה לנזקקים, שזה בעיה שלי ושל המשפחה המתפרקת שלי, ושלא תתנשא מעליי הדוסית עם המשפחה השלמה והמאוחדת שלה, היא התפוצצה עליי מצחוק.״ היא אמרה וחייכה כאילו שהיא כבר לא בהווה, שהיא חזרה במכונת זמן אחורה, אל אמא שלי, רות. ״אמרה לי ׳המשפחה שלי שלמה ומאוחדת?הצחקת אותי! לא נראה לי שיש כבר משפחות כאלו בישראל. היא הייתה מספרת לי עליכם, הילדים שלה.איזה שרוטים אתם מהפינוי, איך כל אחד מכם קיבל כאפה מהחיים וכמה היא נשרפת מזה שהיא לא יכולה לתקן לכם את השריטות, רק להיות שם בשבילכם כמו אמא.״

״ואני אמרתי לה שלא כל אמא יודעת להיות שם בשביל הילדים שלה, לפעמים הילדים נאלצים להחליף את האמא.״ המילים לא הפסיקו לצאת מהפה שלה, ואני לא יכלתי להוציא אפילו מילה אחת מהפה, מה יש בה בבחורה הזאת, שכל הגוף שלי שורף ממנה לא משנה מה היא אומרת או עושה.
״היא לא התרגשה יותר מדי מהסיפור חיים שלנו, שלי ושל אחי ושל אמא שלי, היא לא ריחמה עלי.אולי האדם הראשון בחיים שהעזתי לספר לן הכל והוא לא ריחם עליי. שנאתי אותך מהסיפורים שלה, אתה יודע?״היא לראשונה הישירה מבט אלי, אני שתקתי מוריד את מבטי והצתתי סיגריה משלי.

״היא דיברה עלייך עם עיניים מלאות בהכל, בכל הרגשות הכי מפוצצים שיש בעולם הזה. היא בכתה וחייכה בו זמנית כשהיא דיברה עלייך, ידעתי מבלי שתגיד שאתה הבן המועדף עליה. ושנאתי אותך שהעזת לוותר על אמא כזאת, לצער אותה. ילד מפונק וחצוף, זה מה שחשבתי לעצמי, אבל היא אמרה שאתה הבן אדם הכי יפה שהיא הכירה מבחוץ ומבפנים, היא אמרה לי תמיד ׳אם תפגשי אותו את תביני, אי אפשר להשאר אדישים אליו.׳ והעיניים שלה תמיד היו שמחות ועצובות בו זמנית שהיא דיברה אלייך, ואני לא הפסקתי לחשוב- פאק, איזה אפס הוא. מי גורם לאמא שלו להיות כל כך עצובה?״ היא אמרה ושוב מבטה ברח אל עולם משלו, הכאב פילח כל חלק בגוף שלי, המילים שלי סול חנקו אותי, דקרו, חתכו, ואז הציתו את הנשמה שלי.
״אמרתי לה-׳אני בחיים לא ארצה להכיר אותו רות, הילד שלך כפוי טובה. אין יותר גרוע מאנשים ששוכחים מאיפה הגיעו׳ והיא אמרה לי ׳הבעיה של עילאי שלי זה שהוא בחיים לא הצליח לשכוח מאיפה הוא הגיע׳״ רציתי שתשתוק כבר, לא רוצה לשמוע יותר מה אמא שלי אמרה עליי, רציתי לזיין את סול ובסוף היא זיינה לי את הנשמה.