בדרך אל הבית

פרק עשרים ושתיים/הבושה שבנחמה

                        
* למי שלא ידעה על גוש קטיף עד לסיפור הזה, מומלץ מאוד לצפות בקליפ

שנת 2005;
אלו היו ארבעת הימים המוזרים בחיי, דווקא בשבוע הכי חשוב בחיי, זה שהולך להכריע את עתיד הבית שלי, הבית של חבריי.של הישוב.ובכלל, של מדינת ישראל.מצאתי את עצמי נעלם אל מתחת לגלים, צולל אל השקט, בורח מכולם, אליה.
בכל ערב השפתיים שלנו נפגשו מסתתרות מאחורי הדיונות של החוף, והלב שלי התחלק לשניים, חלק הרגיש כל כך טוב, אבל חלקו הרגיש כל כך רע.בוגד ונבגד.הלב הזה, שסירב להפרד מהים, שלא יכל להאמין שהדם של אנשים רבים כל כך נשפך לשווא, הלב הזה פתאום כאילו וקם לתחיה כשהשפתיים נצמדו לשפתיים אחרות.

טניה הייתה שונה ממני בכל כך הרבה רבדים, במקום ממנו היא באה ואל המקום אליו בחרה ללכת, במחשבה ובאידיאולגיה, בדרך בה בחרה לחיות את חייה, במשפחה ובמנטליות.אבל הרגשתי שהיא כל כך דומה לי, יותר מדי דומה לי, השקט שלה, היא הייתה כל כך מופנת ואדישה, כאילו ששום דבר בעולם לא יכול לחדור את חומות ההגנה שלה, בדיוק כמוני.והיא הייתה נאמנה אל המקום ממנו הגיעה, ראיתי את הדרך בה היא כל כך חדורת מטרה במשימה הצבאית שלה;המשימה הצבאית שנועדה לחסל את הבית שלי.

היא הביטה בי בחצי חיוך כשישבנו צמודים זה לזה, היא עטופה בקפוצ׳ון שלי ותחתיו המדים שלה, ירוקים.אני גמעתי רוק והבטתי אל הים, מנסה להשתיק את המצפון.היא שלחה יד ללטף את לחיי, כף יד טבעית כל כך, ללא לק או תכשיטים שיעדנו אותה, והיא נגעה בלחיי מבקשת לנחם אותי.שום דבר לא יצליח לנחם אותי, אפילו לא נשיקת הקסם של טניה, אפילו לא עיניה שהביטו בי מבקשות להפשיט ממני את כל המסכות.שום דבר לא יצליח להשכיח את התחושה שלי, את תחושת הכעס הבלתי נגמרת, מישהו כאן תולש ממני את הכל, הוא לא שואל אותי, הוא מציב בפניי עובדה.כמו שהציב בפניי עובדה לרדת אל העולם, העולם הזה שלו, אל אותו הבית ואותו הישוב.ועכשיו הוא מציב בפניי עובדה, הוא לוקח ממני את כל מה שחשבתי ששייך לי.

דבר אחד אני יודע, שברגע שאצא מכאן, אני כבר לא אשאר אותו עילאי.התמימות ויחד איתה גם הציציות והכיפה יעלמו,שום דבר מהם כבר לא מרגיש לי טבעי.

״איך אתה?״טניה פצתה את פיה לראשונה מהרגע שהגענו, היא נשכה את שפתיה כשהביטה בי ועיניה פזלו אל שפתיי כשהיא נושכת את שפתיה, משהו בה הפחיד אותי עד מאוד, הרגשתי שזה הרבה יותר רק מכמה ימים של התאהבות נחמדה, הרגשתי שעולמה של טניה מטלטל ברגע זה שאני לידה, ופחדתי מזה עד מוות.זו הייתה הפעם הראשונה בה הרגשתי מה זה זוג לבבות דופקים חזק חזק כשהם מצמידים שפתיים, וזו הפעם הראשונה שהבנתי איך בחורה מתנהגת כשאני מוצא חן בעיניה.ואולי אם זה לא היה מצב, אם טניה לא הייתה הבחורה במדים שהולכת לגרש אותי מהבית שלי, אם טניה לא הייתה מייצגת את כל הדברים שאני שונא, את כל מה שאני מתעב, אולי אז הייתי מרשה לעצמי להתאהב בה חזרה.
אבל כרגע, זה רק הגוף שלי שנכנע אל מגע הקסם שלה, והלב שלפעמים קצת מתבלבל, אבל השכל איתן בדעתו, לא לתת לאף אחת להצליח להפיל אותי בתוך המלכודת שלה.