לא יודעת להסביר לכן, מרגיש לי שהתקופה של הקורונה גרמה להרבה אור בעם ישראל מצד אחד, אבל מהצד השני הרבה אנשים איבדו את הדרך ארץ שלהם.רבים וצועקים ותוקפים, אני כל הזמן מוצאת את עצמי נקלעת בסיטואציות של אנשים חסרי סבלנות, או מפוחדים שרבים עם אחרים על מסיכות, מרחק וכדומה...אני לא יודעת אם זו ספציפית אני שבתקופה האחרונה פשוט מרגישה שהסביבה שלנו נהייתה קצת תוקפנית, קצת מרוחקת, איבדה את החמלה הטבעית והאנושית.יכול להיות שזו פשוט רק אני, בכל אופן, מרגיש לי קצת חשוך.בואו נאיר את הנשמה.
בואו נפרגן אחת לשנייה, או לעצמנו.כולן יכולות להגיב כאן, לתייג מישהי שבעיניהן כותבת יפה, סיפור שהן אהבו, את הסיפורים שלהן, או לתייג חברות שלהן שצריכות לדעתן להוציא סיפורים שלהן לאור.
אני מתחילה ומפרגנת לשתי הכותבות הכי מוערכות בעייני, והכי אהובות עליי(לא שהן זקוקות לפרגון שלי, ברוך השם, קטונתי.), וסתם בא לי להביע את ההאהבה וההנאה שלי מהסיפורים והיצירות שלהן-
666devil
noya1212
קדימה, מי שעוד הספיקה לפספס אחת מהן, רוצו לקרוא, מבטיחה לכן שתהנו מכל רגע ורגע💓
תרגישו הכי בנוח גם לפרגן לעצמכן, או לחברות שלכן, זה בדיוק המקום.יאללה, בואו נדליק את האור💡
אוהבת מליאנים,
שלכן,
ליה.
YOU ARE READING
בדרך אל הבית
Teen Fictionבשנת 2005 החלה ממשלת ישראל בתהליך פינוי חד צדדי של אזרחי ישובי גוש קטיף, כוחות צהל נסוגו מהרצועה באופן מוחלט לגבולות המדויקים של הקו הירוק. עילאי הוא בחור בן שלושים ושתיים שמנסה להתמודד עם חייו שנותרו מאז הפינוי, נקודת המפנה בחייו מתרחשת כאשר הוא מת...
