התעוררתי לצלילי הצחקוקים של בניה וגלעד כשהם קופצים על המזרן שלי.רשמתי לעצמי בצד להשיג מזרון קצת יותר איכותי, כי ללא ספק לצערי הגעתי כבר לגיל שבו מרגישים את ההשפעה של המזרון על הגב.נאנחתי וקמתי ממקומי מביט בשעון שהצביע על השעה שש בבוקר, תהיתי לעזעזל מה אור-לב שמה להם אתמול בארוחת ערב שגרם להם לקום שעתיים לפני ממה שהם צריכים.
גררתי את רגליי באיטיות אל הכיור והבטתי בעצמי במראה, לרגע הרגשתי איך שיערותיי סומרות.מתחת לאישוניי הופיעו שקיות של עייפות, כאלה שבדרך כלל ראיתי אצל אמא, ופתאום ההשתקפות שלי נראתה לי כמו אמא.
שטפתי את פניי במים קרים במיוחד, לאחר טקס ארוך במיוחד של צחצוח שיניים יחד עם בניה וגלעד שתוך חצי שעה בהם הוציאו אנרגיות כשהם קיפצו מסביבי, כבר הספיקו להרדם שוב על הספה בסלון.גיחכתי למראה הרגליים של בניה על פרצופו של גלעד והתקדמתי יחד עם כוס קפה שחור אל המרפסת.העננים עוד היו עם שאריות של כהות מהלילה, הרוח הייתה קרירה והיא ליטפה את עור פניי כמו סדין משי, עצמתי את עיניי והתענגתי על רגע של שקט.פנייה של אמא לראשונה לא הופיעו למולי, נשמתי עמוקות את האוויר אל ריאותיי, זו היתה אחת מהפעמים בהן הרגשתי איך האוויר מזדחל ללא הפרעה.
"נו תעזבי אותי סול!אני רוצה להראות לך איך למדתי לעשות טוורק"שמעתי לפתע את קולה של אור-לב מהדהד ברחבי הרחוב.קמתי מהכיסא אל מעקה המרפסת, מצאתי את סול אוחזת בכתפיה של אור-לב ומנערת אותה בחוזקה, היא בתמורה ניסתה להתנגד אך סול הייתה חזקה ממנה בהרבה, גיחכתי כשראיתי איך סול מחטיפה סטירה לאור-לב שהתחילה להשתולל ולצעוק.התקדמתי אל הדלת וירדתי במדרגות, סול הבחינה בי במבט שתולה בי תקוות רבות אך אני עברתי את גופה והתקרבתי אל הג'יפ שלי כדי לראות שהכל בסדר, סול בתמורה גלגלה את עיניה.
"אם לא אכפת לך, לקחת ממני את הבהמה הזאת.זו פעם אחרונה שאני הולכת לעבוד עם ילדות בנות עשרים וארבע."היא אמרה ודחפה את אור-לב לכיווני כמו עלה נידף ברוח, אני בתמורה פלטתי צחקוק משועשע.
"בינתיים ראיתי אותך מנערת אותה ומעיפה לה סטירה כמו לוחם מצטיין באגרוף תאילנדי."אמרתי ואז הרמתי על כתפיי את אור-לב שהתחילה לשיר בקולי קולות שירים של יום הזכרון, הרגשתי איך רגליה בועטות בהתנגדות בגבי אך היא הייתה כל כך קטנה ורזה שזה אפילו לא דגדג אותי.
שמעתי את עקביה של סול אחריי, וכשפתחתי את הדלת מצאתי אותה ממשיכה להתקדם אל מעלה המדרגות.
"לא תעזרי לי?"אמרתי בחצי מבט מתחנחן.קרצתי לה קריצה מהירה והיא בתמורה הרימה גבה.היא שילבה ידיים על החזה שלה, כף רגלה נעה בתנועות מעגליות על הרצפה חושפות את הרגליים מבעד לשסע העמוק.הבטתי בפניה שנראו צלולות לגמרי, האיפור לא זז מהן, שיערה היה אסוף לקוקו גבוה אך לא מדויק, וקצוות סוררות השתובבו על פניה.שפתיה נותרו הדוקות אחת לשניה.גמעתי רוק מסתחרר מגופה העטוף בשמלת הסאטן הזאת שלה.
YOU ARE READING
בדרך אל הבית
Novela Juvenilבשנת 2005 החלה ממשלת ישראל בתהליך פינוי חד צדדי של אזרחי ישובי גוש קטיף, כוחות צהל נסוגו מהרצועה באופן מוחלט לגבולות המדויקים של הקו הירוק. עילאי הוא בחור בן שלושים ושתיים שמנסה להתמודד עם חייו שנותרו מאז הפינוי, נקודת המפנה בחייו מתרחשת כאשר הוא מת...
