בדרך אל הבית

פרק עשרים ואחת/קצת יותר

״מה זה הצעקות האלה, גברת שרה עוד פעם?״גילי שאלה בגיחוך כשנכנסתי אל הבית שכבר היה מלא בריחות של קציצות דגים ואורז.אני משכתי בכתפיי נזכר בוויכוח המוזר שהיה, הבחורה הצעירה ששמה היה סול התנהגה כאילו היא די רגילה להרגיש את האישה המבוגרת, היא הייתה אדישה וצינית בצורה מוגזמת.״הייתה אישה מבוגרת שצעקה על מישהי צעירה שעישנה במדרגות, היא גם קראה לי פרחה בין השורות.״

גילי פרצה בצחוק מתגלגל כשכף ידה מערבבת סלט חסה, עקבתי אחרי תנועות ידיה לרגע, בדיוק כמו אמא.הדרך בה אצבעותיה עירבבו את החסה ובצל ללא כף או מזלג, ריח הלימון והפלפל הלבן הגרוס, העור שהבריק משמן הזית, צמיד הזהב העבה, הצמיד של אמא.הכל הזכיר לי אותה, לגילי היו בדיוק את אותן התנועות.עצמתי את עיניי כשהרגשתי את בלוטות הרוק כמהות לטעום את הסלט, שהזכיר לי במראה ובריח את של אמא.התקרבתי אל גילי שעדיין צחקה ושלחתי יד אל הסלט, היא הסיטה את מבטה לעברי בהתפתעה כשטחבתי עלה של חסה חמצמץ אל פי, עצמתי את עיניי בחצי חיוך, ממש בדיוק כמו של אמא.

״גברת שרה הזאת, היא אישה מטורפת לגמרי.פעם בניה פיצץ לה את הפנים בטעות עם הכדור והיא התחילה לצרוח עליו שכל הבניין שמע, אמא יצאה מהדלת ורבה איתה פיצוצים, היא קראה לאמא ״שלוחית״ ואז אמא ממש איבדה את זה.״גילי סיפרה ואני כבר יכלתי לדמיין את אמא שלי צורחת על גברת שרה הזאת ומותירה אותה ללא מילים.
״היא בטח עם רבה עם סול נכון?גם לה היא קוראת ״שלוחית״, אתה יודע איך זה, כל מי שהיא מרגישה שהוא ממוצא מזרחי הוא אוטומטית ״שלוח״ או ״פרחה.״.״

״בקיצור גמלאית ממורמרת.״סיכמתי את דמותה של גברת שרה וגילי הנהנה לאישור, חשבתי על סול, על איך היא לא התרגשה בכלל מהצרחות של גברת שרה. ״וסול הזאת, הם חדשים פה?״

גילי הביטה בי לכמה שניות ארוכות במבט לא ברור ואז משכה בכתפיה ״הם לא חדשים פה, הם היו פה עוד כשאמא ואבא עברו לגור פה לפני ארבע שנים עם הקטנים.היא גרה כאן עם אמא שלה ואח שלה החייל, היא קוסמטיקאית במקור אז היא עושה לאור-לב את הגבות ולהרבה בנות כאן בשכונה.אני האמת, לא כל כך מכירה אותה, אבל אני יודעת שהיא ואור-לב די חברות.״

הנהנתי לאישור.

״אפרופו אור-לב, מתי היא מתכוונת לחזור יש לך מושג? כי לי היא לא ממש מועילה בטובה לענות.״

״אין לי מושג עילאי, אבל אנחנו צריכים להחליט מה יהיה.״גילי נאנחה ופניה שוב הרצינו, היא שקעה למחשבות משל עצמה והותירה אותי לבהות באוויר.

האוכל של גילי היה מאוד טעים, סוף סוף הילדים וגם אני הצלחנו לאכול אוכל מבושל ומזין, כמו פעם.יכלתי לראות איך הקטנים מתענגים על כל ביס וביס ואת הגעגוע על פניהם.הרי כבר שלושה חודשים שהם בעיקר ניזונים מחטיפים וג׳אנק פוד.בכל פעם שהזמנו פיצה או המבורגר הרגשתי סוג של תחושה צורמת, ידעתי כמה אמא הקפידה לבשל כל הזמן סירים טובים, לתת לילדים את התחושה של הבית, את הטעם החקוק של אוכל אימהי.אחר כך גילי הולכת ואני נשאר לבד עם הילדים, הערב הופך להיות מתיש כשבניה מתחיל להתמקח איתי על מקלחת והכנת מערכת, בתנאי שהוא יוכל לראות בפלאפון שלי את הסדרה שלו, אני לא רוצה לוותר לו כי אני יודע שזו לא הדרך הנכונה לחינוך, ושהוא מנצל את המצב שאין דמות בוגרת שתוביל אותו ותציב לו גבולות.מצד שני, אני לא מי שאמור להוות לו את הדמות הזאת.אלה שכן;לא נמצאים כאן כרגע כדי להיות שם בשביל בניה ואחים שלו.