בדרך אל הבית

פרק אחד עשרה/צמרמורת

״היה משהו אתמול?״לביא שאל כשעמדנו מול המראה והתלבשנו כהרגלנו לקראת הערב בבגדים אלגנטיים.גיחכתי והשארתי כפתור אחד פתוח בחולצה המגוהצת, לביא התבשם והמשיך להביט בי מסוקרן.״לא, כוסעמק הערס, עד שאני פוגש מישהי שלא עושה חיים קשים היא ידידה של גושן.״מלמלתי, לביא נאנח כשהוא טופח על כתפי ״אלה החיים אחי, חרא אחד גדול.״הוא גרר את רגליו ויצא מהמשרד ואני נותרתי להמשיך להתארגן, הסתמסתי קצת עם גילי שאמרה שהיא תגיע לשבת אצל אבא ושאלה אם אני ארצה להצטרף, כמובן שסירבתי.לא הייתה לי כוונה לבלות מרצוני ללא ההתחייבות בבית, בטח שלא ביום שישי.כבר שש שנים שאני לא מגיע לארוחות שישי בבית.מהרגע שעזבנו את הישוב הם הפכו להיות הזמן הכי קשה בבית, תחושת המתח והשקט ששורר בלתי נסבלים.במיוחד כשאני נזכר בארוחות שישי של פעם, כשאנחנו שרים במשך שעות את מזמורי השבת, אבא ונתנאל אומרים דבר תורה, אמא מאושרת מכל רגע.שום דבר מזה כבר ממזמן לא קיים, עוד לפני שאמא עזבה את העולם.

שעת הפתיחה של הפאב הגיעה, רעש המוסיקה החזק התחיל להדהד עד למשרדי, אהבתי את זה.אהבתי את האקשן, את התחושה שאני מעניק להרבה אנשים מקום מפלט, אהבתי את החושך והאורות הצבעונים המסנוורים.בתור נער היו לי הרבה חלומות, באף אחד מהתרחישים לא דמיינתי את עצמי כבעל עסק, עסק שהוא פאב.אבל החיים לימדו אותי ששום דבר לא צפוי, אתה לא יכול לדעת מה יהיה בעוד שעה, ומה יוביל אותך.אני זוכר איך שראש הממשלה דאז הכריז על תכנית ההתנתקות ישבנו כל החבר׳ה במועדון הנוער וצחקנו, לא האמנו שזה באמת יקרה.היינו בטוחים בכל כוחנו בתמימות הנעורים שלנו, שאנחנו, ויותר חשוב מזה, העם לא יתן לזה להתרחש.לקח לאנשי גוש קטיף המון זמן להתעורר ולהבין שזה לא סתם חלום בלהות, שזה אשכרה עומד לקרות.

מאז למדתי להיות מוכן לכל דבר, לא להשתרש בשום מקום, לא לבנות הרים וגבעות.המזוודה שלי תמיד מוכנה וזמינה בכדי לארוז את הבגדים ולהעלם.אני אף פעם לא כאן כדי להשאר, אני אף פעם לא נותן את כל כולי, זה תמיד רק חתיכה קטנה ממני, הצצה לעולם שלי שנקרא עילאי, ואף אחד לא יצליח לשנות את זה, זה מה שהחיים הפכו אותי להיות.

״מה אומר, איך היום?״לביא שאל כשעמדנו בפינת הבר ותצפתנו על כל החלל, בספות ישבו כמה צעירים, ברחבה רקדו לצלילי מוסיקת הרגטון כמה בנות, על הבר היה די עמוס בשיכורים גמורים.״חלש״זרקתי לאוויר, העפתי מבט בשעון שלי שהצביע על השעה אחת עשרה וחצי, שעה שבה כבר אמור להתחיל להתמלא.לביא סינן כמה קללות ונכנס אל הבר כשהוא מחלק הוראות לעובדים.״מה יבני זונות, חלש היום?״שמעתי קול שצעק לעברי, הרמתי את מבטי וגושן עמד למולי כשלצידו אליה, היא הביטה בי בפרצופה הרציני, עיניה סקרו את חולצתי, ואז הישירו אליי,״יש גם ימים כאלה״אמרתי לבסוף.ישבנו במשך שעה ושתינו כמה כוסות של ערק, לביא המטומטם השתכר לגמרי כשהוא מתחיל לדבר שטויות ולרקוד כמו אדיוט, גושן הצליח לשלוט בעצמו עם השתייה ורק השתעשע מהמראה של לביא, אני ניסיתי להרגיע את לביא כשהעובדים כבר התחילו לשים לב להתנהגותו, ואליה לא הורידה את עיניה ממני, מקשה על כל העניין.