בדרך אל הבית

חמש עשרה שנה להתנתקות!

היי אהובות שלי,
נעלמתי לכן אני יודעת...הסיבה העיקרית היא שפשוט נתקלתי במחסום כתיבה שלא אפשר לי לכתוב, היו לי כל כך הרבה רעיונות והשראה לגבי הסיפור הזה ופתאום הרגשתי שאני מתפזרת עם העלילה והדמויות.לא אשקר שאפילו חשבתי להקפיא את הסיפור, ואולי אפילו למחוק את החשבון שלי ואיתו את כל הסיפורים.
אני מרגישה שהתבגרתי והנושאים שמעניין אותי לכתוב עליהן, הדמויות שאני רוצה להעביר אל הדף, שונות בשנות אור ממה שהורגלתן לקרוא עד עכשיו. ולכן אני לא בטוחה שפלח הגילאים פה תואם לסגנון הכתיבה והעלילה שארצה לרכוש לעצמי.אני די מרגישה שהסיפורים שלי אט אט נעשים כבדים מדי עבור הרבה קוראות כאן.
הסיבה היחידה שלבסוף החלטתי לא למחוק את החשבון, היא שיש לי בעיה אחת-אני שונאת לעזוב דברים באמצע, אני חייבת לסיים את מה שהתחלתי.גם אם זה לא יהיה מושלם, אני אנשוך את השפתיים ואלחם כדי לסיים.
אז בינתיים, עד שאצליח לקדם את הסיפור ולסיים אותו בדיוק כפי שחלמתי, אני די שוקלת את הנושא.
בינתיים אני כאן.

ולעניינו, השבוע צויינו חמש עשרה שנים לתכנית ההתנתקות אשר גבתה מהרבה אנשים מחיר כבד שבהם נאלצו לוותר על הבית ועל זכרונות הילדות שלהם.חמש עשרה שנה להחלטת הממשלה אשר גזרה על עם ישראל קרע די עמוק בחברה, על עשרות משפחות משברים כלכליים ונפשיים.ובכל זאת, אני מאמינה שהכל הוא ביד הבורא, ואנחנו צריכים לברך על הרעה כשם שאנו מברכים על הטובה.
מה גם שאנו נמצאים בתשעת הימים, שנועדו לציין את האבלות על חורבן בית המקדש אשר נחרב בגלל שנאת חינם, ואני מאחלת לנו, כעם, וכפרט, שנדע להכיל האחד את השניה, שנדע להסתכל על כל אחד באהבה, גם אם הוא שונה מאיתנו.

אני מאוד רוצה לעלות פרק היום בעזרת השם, כדי לציין את הנושא.בינתיים, אשמח לשמוע קצת ממכן, לענות על שאלות אם יש, או סתם, לדעת מי עוד כאן...

אוהבת,
ליה💓