בדרך אל הבית

פרק עשרים ושמונה/חידות

"אז מה אתה מציע לעשות?"לביא שאל ונראה מעט עצבני, זו בטח הייתה עוד שיחת עסקים שלו ואני איבדתי עניין וצללתי בחזרה אל המסמכים שלי.חשבתי על אתמול, על מילותיה שלא סול שלא יצאו מהראש שלי, על הגילוי החדש שגיליתי, אמא דיברה עם סול, שיתפה אותה בדברים.

תהיתי מה הדעה שסול גיבשה לגבי, היא בטח כבר יצרה לעצמה את הדמות שלי עוד לפני שבכלל החלפנו מילה או שניים.נדמה לי שהיא לא ממש התרשמה ממני, תהיתי אם זה בגלל מה שאמא הייתה מספרת לה.אולי אמא לא באמת מצאה מקום להבין ולהכיל אותי, אולי היא הייתה פגועה על כך שבחרתי להיעלם כל הזמן, תמיד ברגעים הקשים.הפעם הראשונה הייתה בגירוש, מיד בתום הגירוש בחרתי להתגייס,נלחמתי כדי להקדים את הגיוס ונלחמתי כדי להתקבל לסיירת מובחרת. אולם לא ממש שרדתי בתוך המדים הירוקים, תיעבתי כל רגע בהם לבשתי אותם, הרגשתי כאילו ואני סוחב על עצמי סכינים שדוקרים את עצמי.בכל פעם שהמפקד ציוה עלי פקודה, הרגשתי שפל, שמעתי את האגו שלי מגחך עליי.שמעתי את פקודות הקצינים על חיילים בעת הפינוי.לא יכלתי לסבול את זה, אז באיבוד שליטה של רגע העפתי אגרוף למפקד.ישבתי בכלא הצבאי וכשהשתחררתי ברחתי הכי רחוק בעולם, להודו.עשיתי סמים וחגגתי את השכחון, והשתעממתי אז חזרתי אל הארץ. אלה היו הרגעים שאבא ואמא החליטו לעבור מהקארוונים בישוב הדתי בו קיבלו אותנו בידיים פתוחות, אל דירת ארבעה חדרים בבניין מתקלף ושכונה לא כל כך סימפטית בפתח תקווה.לא יכלתי לסבול את המחנק, את מיטות הקומותיים, את המועקה שחנקה את הבית, את ההתנהגות הנאלמת של אבא.אז ברחתי לתל אביב, אהבתי להרגיש את הריגוש הבלתי נגמר, את הבחורות המתמסרות, את הריקודים במועדונים עד הבוקר, את העובדה שלא צריך לפחד מהלילה, מהסיוטים, כי בלילה לא ישנים, בלילה חיים, בבוקר נרדמים.אהבתי את הרעש, הרעש לא נתן לשום מחשבה לשחק לי בראש.הרגשתי שליטה על חיי בתוך העיר שאף אחד לא שולט בה.

היו רק פעמים מעטות בהן הסכמתי לבקר בבית, אפילו שאמא הייתה מתקשרת כמעט בכל יום ומבקשת שאגיע.הייתי מגיע מדי פעם בשישי, בחוסר סבלנות אוכל בקידוש ובורח.רק לא להשאר בתוך הקירות החונקים, שמספרים את כל מה שרציתי לשכוח.
כשאמא חלתה, עוד יותר המעטתי מלהגיע כי פשוט לא יכלתי לשאת את העובדה שאמא שלי, גיבורת העל, האישה החזקה ביותר שזכיתי להכיר, זאת ששום דבר לא שובר אותה, לא מוחק את החיוך מפניה.אמא שלי, חולה במחלה הארורה שגורמת לכל אדם חזק להפוך לשבר כלי.
והסתובבתי במשך חודשים וימים ארוכים בשכנוע עצמי שהיא מבינה אותי, שהיא לא כועסת, הרי היא אמא שלי.אמא מכירה את הילד שלה הכי טוב בעולם, האמנם?

"היי, על מה אתה חושב?"לביא זרק לעברי עט ואני בתנועת אינסטינקט תפסתי אותו.ניערתי את מחשבותי על סול ועל אמא והבטתי בלביא שחייך חיוך של אדיוט.

ואם לומר את האמת, התחיל להמאס עלי הפרצוף המאוהב שלו, הבהיות שלו באוויר, השמחה והעליזות הבלתי מוסברת.היה לי טוב עם החבר הרווק והבודד כמוני, עם האגרסיות והמבטים החרמנים על כל בחורה שזזה.הפרצוף הדבילי שלו של חד קרן מהלך כבר נהיה מרגיז והתחשק לי לגרום לו להמחק בעזרת בוקס טוב לפנים.