🎵רוץ קדימה ילד-אליעד🎵
שבוע של לילות עם מעט מדי שינה, הרבה מדי סיוטים מלווים בזיעה קרה וצמרמורת.בכל יום קמתי נסער מחלום אחר בו אמא הופיעה, בחיוך ושלווה האופיינים לה כל כך, ואז במעבר חד פניה התרצנו ועיניה הפכו להיות מודאגות ועצובות.בכל לילה היא חצי דרשה ממני חצי התחננה חייב לי.היא לא חדלה מלהגיע ערב אחרי ערב, גם כשניסיתי לקחת כדורי שינה שיכניסו אותי אל תוך שינה עמוקה ללא חלומות, היא נלחמה בהם והופיעה.וזה היה כל כך היא, להלחם, לא לחדול מלהתעקש על מה שחפצה בו.השעה הייתה ארבע וחצי בבוקר כשהתעוררתי בבהלה מעוד חלום בו הופיעה, הרגשתי איך סחרחורת כבדה עוטפת אותי ואני מתקשה לקום מהמיטה אל המקלחת כמו כל לילה בזמן האחרון, בו אני פשוט פותח את הדוש במים קפואים ומכריח את עצמי להתנער מפניה של אמא.
העברתי כף יד על פניי בזמן שלגמתי מקפה בוץ במרפסת הבית הגדולה שלי, הטלויזיה שבמרפסת צרחה את השירים של אביב גפן מאיזה הופעה של תקופת ילדי אור הירח, בהיתי במסך המרצד ללא שום ריכוז בתוכן ששידר, מחשבותיי שטו אי שם אל עולם בו אמא נמצאת.תהיתי אם החלומות הבלתי פוסקים בהם היא מופיעה, הם בעצם מה שהתת מודע שלי מנסה לשדר אליי, או שהנשמה שלה באמת חוצבת עולמות כדי לרדת אל החלומות של הבן שלה.
העפתי מבט קצר בפלאפון שלי שלא נגעתי בו מהרגע שאור-לב הסתלקה מהדירה, אני פשוט שקעתי אל תוך המיטה בחזרה מבלי למצוא כוחות אפילו לנעול את הדלת.הוא רטט ורטט עד לשעות הקטנות של הלילה, ואני בין סיוטים לנסיונות עמוקים לשקוע בשינה התעלמתי מהרעש שלו.עכשיו השקט של לפנות בוקר וההבנה שלא אצליח לחזור לישון גרמו לי לפתוח אותו ולהכנס אל הוואטסאפ שהצביע במספר אדום שמעליו על שלושים הודעות.גלגלתי את עיניי כשחמש עשרה מתוכם היו בקבוצה של החברים מגוש קטיף, הם לא הפסיקו לזיין את המוח לגבי כרטיסים לדרבי, הכוכבים של הדיון איך לא, היו זיו ולביא.
אחר כך גוללתי את ההודעות מאור-לב;
הלוואי שלא אזדקק בחיים לעזרה, כי אני פשוט יודעת שאתה לא תהיה שם בשבילי.אתה כבר מזמן לא האח שהערצתי, וכנראה אף פעם לא באמת הייתה לי סיבה טובה, אלוהים יודע מה ראיתי בך כשהייתי קטנה, כי עכשיו זה פשוט מרגיש שאתה האדם האחרון שארצה שיהיה חלק מהחיים שלי.
נשכתי שפתיים כשראיתי שהשעה שבו נשלחה ההודעה הייתה בשלוש בלילה, מה שאומר שאור-לב לא נרגעה מהרגע שיצאה מדירתי והמשיכה לחשוב על כמה שהיא מתעבת אותי.
אחריה הופיע שמה של גילי, היא שאלה איפה אני ולאן נעלמתי, זה היה בשעה אחת עשרה.אחרי שלוש שעות היא סימסה שאור-לב טסה לאילת לפנות בוקר, אז אני צריך להגיע הביתה ולארגן את הקטנים לבית הספר כי היא לא תספיק, יש לה ילדים משלה לארגן לבית הספר.גם נתנאל לא וויתר על הסימפוניה המשפחתית של הסמסים שתקפו אותי במשך הלילה, הוא סימס בקצרה על הציפיה שלו שאהיה עכשיו לצד המשפחה שלי, ואחר כך התקשר פעמיים ולא יותר מכך.
הטלתי את הנייד רחוק ממני, כאילו שזה מה שיגרום לכולם לעזוב אותי בשקט.אם לא במציאות, הם רדפו אותי בתוך המחשבות שלי.הייתי עייף כל כך, הרגשתי איך אני כלוא בתוך גוף כבד ותשוש, לא משנה כמה מנות קפה אזריק אל תוך הורידים שום דבר לא יצליח להפיח בו חיות.
YOU ARE READING
בדרך אל הבית
Teen Fictionבשנת 2005 החלה ממשלת ישראל בתהליך פינוי חד צדדי של אזרחי ישובי גוש קטיף, כוחות צהל נסוגו מהרצועה באופן מוחלט לגבולות המדויקים של הקו הירוק. עילאי הוא בחור בן שלושים ושתיים שמנסה להתמודד עם חייו שנותרו מאז הפינוי, נקודת המפנה בחייו מתרחשת כאשר הוא מת...
