בדרך אל הבית

פרק עשרים וארבע/לא הלכתי

״עילאי...ביבי, ילד יפה שלי, הכי יפה שלי.״קולה הצלול נשמע, צמידי הזהב רשרשו על כף ידה שליטפה את פניי, היא הביטה בי בחיוך ואור מסנוור של שמש חמה הגיח מבעד לתריסים שמאחוריה, עיניי נפקחו אט אט אבל למחצה, לא מסתגלות אל עוצמת אור השמש, ואל עוצמת האור שלה.

״קום ילד יפה שלי, קום.״היא המשיכה ללטף את פניי, כפות ידיה היו מחוספסות, מעבודת כפיים.אבל חיספוס נעים וחמים, כזה שמטביע בך תחושות גם כשהוא נעלם, ואני התכווצתי בגופי אל תנוחת עובר, עם כל הגודל שלי חזרתי להיות בין רגע הילד הקטן ששוכב בתוך הרחם שלה, והתמוגגתי ממגעה, מקולה, מהריח שלה.והיא צחקקה, שותלת נשיקות רטובות על לחיי ומעבירה את כף ידה כדי ללטף את שיערי הקצוץ, היא לא אהבה את היום שבו החלטתי להוריד את הבלורית שלי, היא אהבה להשחיל את אצבעותיה בין קצוות שיער כהות וחלקות.וכשהחלטתי לגלח כמעט עד אפס את ראשי היא אמרה שמשהו בי פתאום נראה פחות תמים, משהו בי הופך להיות נוקשה.ואני התרצתי, כי זה בדיוק מה שרציתי לשדר לעולם, עילאי הרך והענוג לא בבית יותר, הוא נקבר שם בין חולות הדיונות בגוש קטיף.

״אמא.״זרקתי לאוויר בזמן שהיא המשיכה ללטף את ראשי, והיא הביטה בי בחצי חיוך מחכה שאמשיך לדבר,
״למה הלכת ככה? השארת אותי בלי כלום.״פלטתי בטון ילדותי וכועס, מבלי להרגיש אגואיסט או חוצפן, והיא הביטה בי במבט חצי כאוב חצי משותק, כשהיא בולעת רוק.

״לא הלכתי ילד יפה שלי, מנהיג שלי, ביבי.לא הלכתי...אתה תמיד תהיה מה שמחזיק אותי כאן למטה.ואת כולם.טוב ביבי?״ היא אמרה, והפעם חיוכה התמוגג, עיניה הבריקו ומבט עמום גדוש בדאגה נפער לרווחה והביט בי, כפות ידיה המלטפות נהפכו לנוקשות ואחזו בחוזקה בצווארון חולצתי, כאילו שכל משקל גופה נאחז בי, היא התנשפה בכבדות והחווירה, ועיניה לא הרפו ממני.
״את כולם, ביבי. אתה תחזיק את כולם.״היא חזרה על עצמה איתנה בדעתה מצד אחד, ומאידך עדיין כל כולה שידרה דאגה.

התעוררתי שוב בבת אחת כשכל גופי מתרומם במכה מהמיטה, או יותר נכון מהמזרון שכנראה נזרקתי עליו אתמול בלילה כשהייתי מסטול.לצידי על המיטה ישן בניה כשכולו מכוסה וגם ראשו, ואילו במיטה שמעליו ישן כרגיל גלעד, בזרועות פרושות לצדדים, פה פתוח אשר מנגן סימפוניה של נחירות.העברתי כף יד על מצחי אשר הרגיש רותח וקודח, זיעה קרה הזדחלה במורד מצחי אל האף ואל הפה.בית החזה שלי עלה וירד.שוב אותה תחושת חרדה ותעתוע כמו בחלום הקודם על אמא, השלתי מעליי את השמיכה והתרוממתי בחדות מהמזרון בצורה אשר גרמה לכל גופי להתנדנד ולראשי להסתחרר.התקדמתי אל המקלחת ורחצתי את פניי במים קרים, הבטתי בהשתקפות שלי מבעד למראה, נראתי כמו מישהו שעברה עליו משאית הלוך ושוב.מבלי להסס יותר מדי פשטתי מעליי את מכנס הספורט שלבשתי בלילה ונכנסתי אל המקלחון כשאני פותח את המים הקרים.

כשיצאתי הבטתי בשעון, ונוכחתי לגלות שהשעה כבר שמונה וחצי.נאנחתי שהבנתי שהבוקר הזה לא מתקדם לטובתי, והיה נראה לי די מיותר להעיר את הילדים שהרי רק לשירה לוקח לסדר את השיער במשך חצי שעה, את בניה לוקח להעיר במשך שעה.החלטתי לוותר להם באופן חד פעמי ולתת להם להמשיך לישון, במילא הרגשתי רע מדי כדי להתמודד עכשיו עם כל סצנת הבוקר שלהם.