בדרך אל הבית

פרק עשר/שותפים

״עשית שיעורי בית?״שאלתי את בניה שלקח כדור בידיו וביקש לרדת לשחק בשכונה, הוא בתמורה חשב לכמה רגעים, ואז הנהן בהיסוס ובמבט שיקרי.גיחכתי, כשאני מושך אותו אל גופו ומושיב אותו על ברכיי, אוחז בלחיו המלאות והאדמדמות ומביט בו לכמה שניות.כולם אמרו שהוא דומה לי, אולי הכי דומה לי במשפחה.אמא אמרה שהוא כמוני, מופרע לגמרי בראשו, אבל עם כריזמה מפוצצת שיכולה לגרום לכולם לסלוח לו.ערמומי, כמוני.יש לו עיניים חומות ועגולות וריסים ארוכות ועבות, תפוחי הלחיים שלו הם הדבר הכי מתוק בעולם, כאלה שמתחשק לך לנשוך אותם ולנגוס בהם, יש לו חיוך שובבי, כזה שנוטה יותר הצידה בצד אחד, כמו שלי.״בניה לוי, יש איזה שהוא סיכוי שאתה משקר לי?״שאלתי בחצי עין מצומצמת.

״לא.״הוא חייך ואז פלט צחוק בלתי רצוני ״טוב נו כן, בבקשה בבקשה תתן לי לרדת לשחק בכדור.כשאעלה אני אעשה אותם.״

נענעתי לסירוב, הוא בתמורה קיפץ מברכיי כשהוא מתחיל לבעוט עם הכדור בקיר.אני החלטתי להתעלם, לא התכוונתי לתת לזה תשומת לב, כי אז הוא היה מרגיש שיש לו השפעה במעשיו האלימים על החלטותיי.שירה שישבה על הרצפה ועשתה שיעורי בית התלוננה, גלעד התעלם ממנו כשהוא בונה בריכוז רב מגדל גבוה מקופסאות פלסטיק ולגו.אבא ישב בסלון כשהוא קורא עיתון שהיה מלא בסוגיית הבחירות בפעם השבע מאות.הפעמים היחידים שעוד ראיתי בו משהו מפעם, זה כשהוא היה מעיין בעיתון בנושאי הפוליטיקה.היו לו ניצוץ בעיניים, הוא תמיד היה אוהב להיות מעורב במדינה, בהנהגה.הוא מעולם לא התגבר על כך שאיבד את התפקיד שלו כיושב ראש הישוב, על העובדה שפעם היה מנהיג של מקום שהתגאה בו כל כך, שהרגיש שבנה ביזע כפיו.ועכשיו הוא גר בבניין מתקלף, בשכירות, בעיר במרכז הארץ, וכשהוא ניזון מקצבת המדינה, שחושבת שאפשר לפצות אנשים שגירשו אותם מהבית וגרמו להם נזק בלתי הפיך, באלפיים שקל.

בניה המשיך לבעוט ולבעוט, הבעיטות שלו רק התגברו והעצימו, לבסוף נשמע קול ניפוץ.במעלה הקיר שהיה מלא בתמונות שונות של המשפחה, הכדור שלו פגע בדיוק בתמונה של אמא ואבא מהחתונה שלהם.הזכוכיות עפו לכל עבר.אבא קם ממקומו בבת אחת כשהוא דופק בחוזקה על השולחן ״מה אתה חושב שאתה עושה?!״הוא נבח על בניה שגם ככה היה מבוהל, הוא צעד לאחור ומעד על הריצפה מביט באבא מבועת.״תתחיל להתנהג כמו שצריך או שאני אשלח אותך לפנימיה!נמאס לי כבר מההתנהגות שלך!״הוא המשיך לצרוח עליו, צעקותיו גברו ובניה כבר ממש רעד.אני בתמורה עקפתי את גופו של בניה כשהוא אוחז בחולצתי.נעמדתי מול אבא כשהוא מביט בי בעיניים פתוחות במעין טירוף ״זה מספיק, תעזוב את הילד.״אמרתי, והוא השתתק כשבית החזה שלו עולה ויורד, הוא זרק את העיתון שעוד היה בין אצבעותיו ונעלם אל חדרו בטריקת דלת.

נשימותיהם הכבדות של הילדים נשמעו ברחבי הבית, שירה פרצה בבכי קולני.הסתובבתי להביט בבניה שעדיין נראה מבוהל, נשימותיו היו כבדות ולחיו אדומות.תפסתי אותו וחיבקתי אותו בחוזקה, עד שהרגשתי את נשימותיו מוסדרות.״לך תשחק שעה בדיוק, ואתה פה.״הוא בתמורה הנהן כשהוא הולך אל המטבח ומוזג לעצמו מים מהברז, הוא ברך בשקט על המים והביט בי עוד כמה שניות מהמטבח.עקבתי אחרי כל צעד שלו, הוא פתח את דלת הבית ואור-לב בדיוק עמדה בחוץ, היא הביטה בו במבט בוחן.״חכה בניה, אתה יודע לקרוא שעון?״שאלתי, הוא בתמורה הנהן.הורדתי את השעון ממפרק ידי כשאני עונד אותו על ידו הקטנה של בניה.״אתה שומר על השעון הזה כמו החיים שלך, ואתה מגיע בדיוק בעוד שעה״.
אור-לב נכנסה אל הבית והביטה בשברי הזכוכית בהלם, אני הסתובבתי אל שירה שבכתה והרמתי אותה על כתפיי.היא קברה את ראשה בשקע צווארי ובכתה.הבטתי באור-לב שהביטה בי בשאלה והפנתי את מבטי אל כיוון חדרו של אבא.