קרני השמש מבעד לוילון בליווי של ריח הקפה השחור העירו אותי, התמתחתי במיטתי כשראיתי שהכרית שלידי נותרה יתומה. פיהקתי צועד עירום אל חלל המטבח והסלון, שמה מצאתי אותה עומדת שעונה על השיש לבושה רק בחוטיני וחזיית תחרה מערבבת קפה שחור בוץ, שיערה השחור היה אסוף בקודקוד ראשה, וריח הלוונדר שלה כרגיל הכה בי.הבטתי בה ככה עוד שניות ארוכות, לא מאמין שלפני עשרים וארבע שעות היינו זרים זה לזה ועכשיו אני מכיר כל חלק בגוף הזה שלה, האלוהי. סקרתי שוב את גופה בהלבשה התחתונה, מתגרה, מרגיש רצון שוב לטייל בו. מעולם לא הרגשתי כל כך רעב לאישה כמו שהרגשתי רעב אליה.
״בוקר טוב, ביבי.״היא פתאום פצתה את פיה כשהיא עדיין עם גבה אליי.
״בוקר״מלמלתי
״קפה שחור וסיגריה?״ היא שאלה כשהיא מגלגלת לעצמה על השיש שלי.
״בטח, אני מצחצח שיניים ומצטרף.״אמרתי.
כשיצאתי את המרפסת היא כבר לבשה את החולצה שהורדתי אתמול ממני, עליה היא נראתה כמו שמלה.התיישבתי למולה על כיסא מעץ אלון בפינת הקפה המפונפנת שמעולם לא התיישבתי בה, העשן השתחל מבין שפתיה והיא העבירה מבטים בהולכים והשבים.אני לא יכלתי להוריד את העיניים ממנה.לקח לה דקה ארוכה להבחין בנוכחות שלי, וכשהיא הבחינה היא סקרה אותי בדיוק כמו שאני אותה.בעיניה יכלתי לראות חיוך קטן ומסופק, אבל שפתיה לא הראו שום סימן.קצוות של שיער נפלו על פניה והיא לא טרחה להזיז אותן מעיניה כשהמשיכה להביט בי.
ככה במשך דקות ארוכות ישבנו אחד מול השניה והבטנו ללא הרף בעיניים של השני, זה היה מוזר כל כך עבורי, במיוחד שהייתי כל כך מיומן להיעלם לבחורות עוד באמצע הלילה.פתאום לשבת ככה למולה חצאי עירומים ולהרגיש כל כך נינוח, ואולי אפילו מעבר לכך, להרגיש כאילו מעולם לא ידעתי מה זה לא להסתכל עליה.
״אני אזוז תכף.״היא אמרה כשנכנסו חזרה אל הבית.
״בטח יש לך יום ארוך.״
״ולך?״שאלתי כשפזלתי אל ישבנה בזמן שהתכופפה לאסוף את הבגדים שלה שהיו מפוזרים על הרצפה.
״עוד יום בפתח תקווה.״היא סיננה בטון מתריס שמחזיר לי על כל הפעמים שהתנשאתי על פתח תקווה.
״תשארי.״קבעתי לה עובדה, מתקרב במרחק נשימה אל גופה כשהאיבר שלי פוגש באיברה, היא קפאה במקומה ואז סובבה את מבטה אליי. ״את אוכלת גם בין סיגריה לסיגריה?״שאלתי והתרחקתי מגופה כשאני מתקדם אל המטבח מבלי לחכות לתשובה ממנה.
״עין הפוכה, בלי הנוזל הצהוב.״היא ענתה לי ״וגמבה״.
הנהנתי לאישור ויצאתי אל המלאכה, על אף שאני גרוע במטבח עין עוד ידעתי להכין.היא ישבה על הבר והביטה בי בשעשוע כשעסקתי במלאכת הוצאת הליבה של הגמבה.
״ואוו, בחיים לא ראיתי מישהו כל כך מרוכז בלהוציא מהגמבה את הבפנים שלה.״היא אמרה.
״את תמשיכי להסתכל עליי מבלי לעזור?״שאלתי וטחבתי אל פי פרוסת גמבה, היא קיפצה מכיסא הבר ותפסה מקום לידי, באיטיות מרובה היא לקחה את הסכין מאצבעותי והחלה לחתוך בזריזות את הגמבה.
החולצה שלי שהייתה ענקית עליה גלשה על כתפיה חושפת כתפיה של חזיה, הבטתי בחזה שלה שהציץ מבעד לחזיה והיא תפסה אותי מביט בי.לא לקחו כמה שניות עד שהרמתי את גופה בקלילות אל השיש כמעט וקורע ממנה את החולצה, מכור כבר אמרתי?
היא הביטה בי במבט החתולי שלה ואחזה בפניי, בזמן שעסקתי בלשחרר את החזייה ממנה.
״חוק מספר אחת-את לא לובשת יותר חזיות כשאת איתי.״מלמלתי בקושי נושם, והיא גיחכה שוב.
שכבנו במיטה מתנשפים ומיוזעים, היא הביטה בתקרה ואני הבטתי בה. קצוות שיער נפלו מסתירות את עיניה.
השתוקקתי להכיר אותה, לדעת הכל עליה, מה קרה לה בחיים שהיא נהפכה להיות כל כך צינית, כל כך אדישה, איך הלב שלה נהפך להיות קפוא בזמן שהיא ממיסה את שלי. ומה לעזעזל קורה לי כאן איתה? אני מאוהב? אני לא יודע מה זה להתאהב מהרגע שעזבנו את הגוש.
״מה עכשיו, ביבי?״ היא שאלה פתאום, עדיין לא מביטה בי.
״מה עכשיו?״
״אני הולכת״ היא קבעה עובדה וקמה מהמיטה בזריזות לובשת את הבגדים עליה, מהר היא נהייתה לבושה ואת השיער אספה לפקעת.
״תשארי היום״ אמרתי והיא התעלמה כשהיא עונדת על אזניה את החישוקים שהורידה אתמול.
״אני צריכה לחזור הביתה עלאי, וחוץ מזה, זה מריח לי כמו שברון לב״היא הצביעה על שנינו ״לא מתחשק לי בגיל 32״.
שתקתי כשידיי מתאגרפות בבת אחת, היא יכולה לגרום לי להתאהב ובשניה לרצות לשרוף אותה.
״אולי כדי שלפחות ישבר לך הלב בגיל 32 את יודעת, כי נראה ששום דבר אחר לא קורה שם״נגעתי בלב שלה והעפתי לעברה מבט מתריס, בתוך תוכי הרגשתי אדיוט.
היא הביטה בי שוב, משהו בעיניים שלה השתנה, היא פלטה גיחוך אבל כזה שמלא בכאב וזעם. ״אתה דביל, ואתה לא מכיר אותי, או את הלב שלי.״ היא אמרה ועברה את גופי בצעדים מהירים.
אחזתי בידה שוב, תופס אותה בחוזקה, היא נאנחה.
״תשחרר, תשחרר ומהר.״ היא אמרה ושלפה ביד הפנויה את קופסת הסיגריות שלה, היא נעצה אותה בין שפתיה בזעם מאופק.
״את יודעת לנתח אותי, לדבר עלי, לפתוח הכל, על אמא שלי ועל כמה ילד מושתן הייתי. את סול, אלופה בלגרום לי להרגיש הכי בן זונה שקיים, כמו שהרבה שנים לא רציתי להרגיש, אז בואי תספרי לי, את כזאת מושלמת? אה? מה הסיפור שלך שם בבית למעלה שאת לא מסוגלת לצאת ממנו? מה הסיפור? למה אמא שלי הרגישה צורך לבשל לך סירים?״ יריתי את הכל.
מבטה התהפך במהרה ויכלתי להשבע שמתוך עיניה שתי להבות הוצתו, היא שאפה את אוויר הסיגריה ומשכה את ידה בחוזקה ממני.
״אתה תזדיין לי מהחיים בדיוק כמו שנכנסת לתוכם. כל הכלום הזה שקרה פה? זה נגמר כלא היה ביבי.״
נאנחתי כשהיא פשוט נעלמה כמו רוח סערה מהדירה שלי, השעה הייתה עשר בבוקר של שבת ואני ישבתי כמו מטומטם בסלון שלי כשאני מרגיש את הריקות הכי גדולה אי פעם. שתי צלחות של ביצת עין שלא אכלנו עוד היו מונחות על השיש, הלב שלי עוד היה מחוץ על הגוף מפמפם. הרגשתי כאילו הייתי משחק בידיים שלה, היא נהנתה לסחרר אותי, לחשוף את כל הקלפים הכי כואבים שהיו לה עליי ואז להעיף אותי כאילו שרק אני הרגשתי שהיא הדבר הכי טוב בעולם.
מעולם לא פגשתי בחורה כמו סול, מעולם לא הרגשתי כל כך קטן ליד אישה כל כך גדולה. פתאום הבטחתי לעצמי שאני הולך לשנוא אותה.
״הלו?״
״מה שלומך?״
״עילאי?״ היא נשמעה מופתעת ״ואוו, אני בהלם. רוצה לספר לי משהו? למה זכיתי לטלפון מהבחור היחיד שהתעייף ממני ולא התעורר ממני?״
״אני מתחיל להתעייף שוב, את מגיעה או שאני חוזר לישון?״
״עכשיו?״
״אז מתי?״
״תסמס לי כתובת.״
YOU ARE READING
בדרך אל הבית
Teen Fictionבשנת 2005 החלה ממשלת ישראל בתהליך פינוי חד צדדי של אזרחי ישובי גוש קטיף, כוחות צהל נסוגו מהרצועה באופן מוחלט לגבולות המדויקים של הקו הירוק. עילאי הוא בחור בן שלושים ושתיים שמנסה להתמודד עם חייו שנותרו מאז הפינוי, נקודת המפנה בחייו מתרחשת כאשר הוא מת...
