גיבור המאפיה

בינו לבינה

רובי-

"את בסדר?" שאלתי את מקס והיא הנהנה בראשה, אך מיד לאחר מכן היא הנידה בראשה. "אני מפחדת." היא אמרה והבטתי בה במעט רחמים. "אל תסתכל עליי ככה." מקס אמרה והפנתה את מבטה ממני. "איך?" שאלתי אותה מבולבל מעט. "ברחמים." היא אמרה ומיד הרגשתי אשם. "אני צריכה לחזור הביתה." מקס אמרה והבטתי בה במבט מתחנן. "את יודעת שאת לא כלום.," אמרתי ומבטה השתנה מעט. "הדבר היחיד שאני יודעת זה שאני רוצה לעזור לאחותך. וזו הסיבה היחידה שאני הולכת להשאר." היא אמרה והקלה שטפה אותי. "אתה יכול לספר לי עליה קצת? "שאלתי את רובי והתיישבתי מתחת לעץ הקרוב. "על מי?" הוא שאל אותי והתיישב לידי. "על אחותך, קלייר?" אמרתי והוא מיד הנהן בראשי. "היא ילדה בגוף של אישה, היא הייתה תמיד בן אדם צבעוני וחופשי, אבל השנה האחרונה לא הייתה השנה הכי טובה, היא איבדה את בן זוגה, אח של בלה . והאירוע הקשה שקרה בשבוע שעבר, הרס אותה סופית." אמרתי והיא הנהנה בראשה. 

"היא חזקה, היא תצא מזה." מקס אמרה ואחזה בידי כאות לנחמה. "אני מקווה" אמרתי בחצי ייאוש. "תהיה בטוח." היא אמרה וחייכתי מעט. "ועכשיו, אחרי שסיפרתי לך על אחותי.. ספרי לי קצת על עצמך ילדה." אמרתי והיא גיחכה. "אני האדם המשעמם ביותר עלי אדמות." היא אמרה והיה מעט שקר במה שהיא אמרה. "אני יודע שאתה משקרת." אמרתי והבטתי עמוק אל תוך עינייה ששורפות את נשמתי בעל פעם שאני מביט בהן. "מה יגרום לי לחשוב שאני יכולה לסמוך עליך?" היא שאלה אותי "כי אני גבר לא צעיר במיוחד שמעולם לא התיידד עם אף אחד מלבד המשפחה שלו." אמרתי והיא גיחכה. "זה לא משכנע." היא אמרה ונזכרתי בשיחה שלנו. "אז כנראה שאת תצטרכי פשוט לסמוך עליי" אמרתי והיא פתחה את פיה והחלה לדבר. "בגיל שבע, ההורים שלי עזבו אותנו ,  נשארנו רק אני ואחי הגדול. אחי הגדול היה כמעט בן שש עשרה. אז הוא היה האחראי בבית. יום אחד, שני אנשים באו ולקחו את אח שלי. מאז לא ראיתי אותו. באותו הזמן לא הבנתי. אבל ככל שהזמן עבר הבנתי שכנראה חטפו אותו. ואני? אני אומצתי אחרי שנה על ידי מאסימו ואישתו." היא אמרה והבטתי בה בהלם. "וכל זה קרה לפני 12 שנים?" שאלתי אותה והיא הנהנה בראשה. "איך קראו לו? לאחיך?" שאלתי אותה בסקרנות וחיוך עלה על פניה. "קראו לו בן." היא אמרה ומעט דמעות עלו בעיניה. "ומה אז?" שאלתי אותה והיא הביטה בי בבלבול. "ואז החיים שלי נגמרו." היא אמרה בצער

"הם פגעו בך, נכון?" שאלתי את מקס אך היא לא ענתה. "מקס!" הערתי אותה מהמחשבות שלה והיא הביטה בי. "אני חושבת שהם הלכו. קדימה, בוא נחזור." מקס אמרה והתרוממה על רגליה. "אל תנסי להתחמק!" קראתי לעברה אך היא התעלמה. "קדימה, שנלך?" היא שאלה והחלה להתקדם. "חכי. זה מסוכן." אמרתי והיא נעצרה. התקדמתי והלכתי לידה. "היא סלחה לך בסוף?" מקס שאלה ולא ממש הבנתי את כוונתה. "מי?" שאלתי אותה. "חברה שלך, היא סלחה?" היא שאלה אותי וראיתי את האשמה בעיניה. "אני חושב שכן. זה לא אמור להדאיג אותך ילדה." אמרתי והקלה נראתה בעיניה. 

---------------------------------------------------------------------------------------------------

"אנחנו יכולים לצאת, קדימה." אמרתי והחזקתי בידה. כאילו פחדתי שייקחו אותה ממני. "קדימה, הכל בסדר." אמרתי והיא הביטה בי כאילו היא סומכת עלי במאה אחוזים. נכנסנו אל הבית וסגרנו את הדלת מכל כיוון אפשרי. "זה היה מורט עצבים." היא אמרה בהקלה גדולה והרגשתי טוב לדעת שהיא הולכת להשאר כאן. במקום בטוח. "אני יכולה ללכת לדבר עם קלייר?" היא שאלה אותי והבטתי בה בבלבול. "זה לא מרתיע אותך? אחרי מה שקרה.." שאלתי אותה והיא גיחכה. "היא במצב שאף אחד לא היה רוצה להיות בו. אני בטוחה שהיא לא התכוונה" היא אמרה והתקדמה אל עבר מסדרון החדרים הארוך. הצבעתי על החדר של קלייר ומקס הנהנה בראשה ודפקה על הדלת ברכות. "אולי כדאי שאתה תיכנס ראשון. היא צריכה להרגיש בטוחה." היא אמרה וכך עשיתי. נכנסתי אל החדר של קלייר ומצאתי אותה יושבת במיטה ומרפרפת באיזה ספר. "היי" מקס אמרה בעדינות וקלייר הביטה בה בבלבול. "מי את?" קלייר מיד שאלה. "אני מקס.. אני כאן כדי לעזור לך" מקס אמרה וקלייר הביטה בה במעט זלזול. "אני לא צריכה עזרה." קלייר אמרה והחזירה את מבטה האטום אל הספר. "מה את קוראת?" מקס שאלה את קלייר והביטה בה בעניין. "כאילו שאכפת לך..." קלייר מלמלה לעצמה והדם שלי החל לרתוח. "אולי תנסי להיות נחמדה לשם שינוי?" שאלתי את קלייר בכעס ומקס שלחה אליי מבט זועם. "אני לא צריכה עזרה, תודה." מקס אמרה וסימנה לי ללכת. וכך עשיתי, יצאתי מהחדר אך נשארתי צמוד לדלת.