גיבור המאפיה

חולשה

רובי-

ביליתי את היום האחרון כמה שיותר מחוץ לבית. רק לא להיות לידה. 'רק שלא יראו אותי ליד מקס'. זה מה שהתנגן בראשי בלי סוף. 

"אתה בא?" תומאס שאל והעיר אותי ממחשבותיי. "כן.. כן." אמרתי לא מפוקס במיוחד. יצאתי מהמכונית של תומאס והתקדמנו אל עבר ביתי ביחד עם חבורת הפועלים ששכרתי כדי שיעזרו לנו להעביר את כל חפציו של תומאס אל האחוזה. יש לנו תוספת של שתי תינוקות קטנטנות, וזה אומר שהבית הזה צריך כמה שיותר הגנה. אז החלטנו שתומאס יעבור אל האחוזה ויהיה אחראי על האבטחה ביחד עם ראש מטה האבטחה של המאפיה. "תתמקם לך, אני כבר חוזר." אמרתי ותומאס הנהן בראשו. התקדמתי אל עבר החלק האחורי של האחוזה בכדי לבדוק שהמעבר הולך כשורה. לפתע שמעתי קול שאני מכיר היטב. זה הקול של מקס. רצתי אל עבר החצר האחורית ולא מצאתי אותה. הבטתי ימינה ושמאלה והיא לא הייתה בשום מקום. הגוש בחזי גדל. איפה מקס? "מקס?!" קראתי ונשמעה דאגה בקולי. 

"מה?" היא הופיעה משום מקום. "אל תעלמי ככה יותר! את שומעת אותי?!" קראתי בקול ותפסתי בידיה בחוזקה. "רובי.. אתה מכאיב לי" היא אמרה אך נכנסתי אל תוך טראנס. לא שמעתי כלום חוץ מאת המחשבות שלי. "רובי! תעזוב את מקס!" לאו תלש אותי ממנה ורק אז הבנתי מה עשיתי. הכאבי למקס. "מה קורה לך?" לאו דחף אותי בכעס ודמעות עלו בעיניה של מקס. "לא.. לא אני מצטער מקס." אמרתי והתקרבתי אליה אך היא התרחקה ותפסה בידיה בכאב. "תתרחק." היא אמרה והלכה משם, לאו הביט בי במבט מאוכזב והלך גם הוא. פאק.

=====================================================================

ישבתי במטבח. הרחק מכולם. לא יכלתי להסתכל לעצמי או לאף אחד אחר בעיניים. אני פאקינג מפלצת מזורגגת. "אתה השתגעת לגמרי רובי!" בלה הופיע בשום מקום ודחפה אותי. "אני יודע, אני לא צריך שתזכירי לי את זה." אמרתי ומבטה השתנה מכועס למפלצתי. "אתה לגמרי צריך שאזכיר לך את זה! אתה יודע למה? כי מקס נפצעה בשתי הידיים שלה!" בלה אמרה וצעדה הרחק ממני בכעס. ליבי החסיר פעימה, אפילו שתיים. קמתי מכיסא הבר שישבתי עליו והתקדמתי אל השירותים. גוש מעיק הצטבר בגרוני, הרגשתי שאני לא יכול לדבר. נכנסתי במהירות אל השירותים וסגרתי את הדלת אחריי. זה קורה שוב. התיישבתי על הרצפה וסגרתי את עיניי. ניסיתי לנשום. אבל לא משנה כמה נשמתי, זה לא היה מספיק. כל האוויר שבעולם לא ינקה ממני את האשמה. 

תפסתי בחזי ונזכרתי באתמול בערב, במילותיה של מקס. 'זה בסדר להיות לא בסדר' המילים האלה הדהדו בראשי כמה פעמים. ובלי לשים לב נשמותיי הפכו לסדירות. אוויר הצליח להיכנס כראוי. מה לא בסדר איתי?

קמתי על רגליי ופתחתי את זרם המים, התזתי כמה טיפות על פניי והבטתי במראה. אני צריך להיתפקס על עצמי. ועכשיו. יצאתי מהשירותים כאילו שום דבר לא קרה. ראיתי את מקס ובלה יושבות ומדברות, ידיה של מקס היו חבושות ואחת מהן הייתה מקובעת. מה עשיתי? 

התקדמתי לעברן ובלה הביטה בי בשאלה, מקס פשוט הפנתה את מבטה לכל מקום אחר בעולם חוץ מאליי. "אני.. אני צריך לדבר עם מקס." אמרתי ומקס הביטה בי למשמע השם שלה. בלה הביטה בה ומקס הנהנה, נתנה לה אישור ללכת. בלה הלכה ואני התיישבתי ליד מקס באחת הספות הגדולות שבסלון. "אני מצטער, מקס." אמרתי והיא נראתה פגועה, מאוד. "אתה יודע מה? אני מצטערת." היא אמרה והבטתי בה בשאלה, לא הבנתי אותה. "אני מצטערת שעברתי לכאן. אני מצטערת שהכרתי אותך בכלל!" היא קראה בכעס שמעולם לא ראיתי עליה. דמעות הצטברו בעיניה. "מקס..." ניסיתי למצוא את המילים אך לא יכלתי. היא קמה ואני קמתי אחריה. שמתי את ידי על כתפה בעדינות והיא הדפה אותי ופרצה בבכי. היא הסתובבה אליי ונראתה כל כך פגיעה, כל כך חשופה. "אני לא התכוונתי לפגוע בך ילדה. אני נשבע." אמרתי ודמעות המשיכו לרדת במורד הלחי שלה. פתחתי את ידיי אל חיבוק. לא כפיתי עליה כלום. היא התקדמה אליי ללא טיפה של היסוס בעינייה וקברה את עצמה בתוכי. "אני מצטער.. את אפילו לא יודעת כמה." אמרתי ואז נזכרתי. צופים בנו. 

"מקס.. אני צריך שתקשיבי לי עכשיו." לחשתי אל תוך החיבוק והיא רק הנהנה בראשה. "צופים בנו. אני לא יכול שיראו אותנו ככה.. מחובקים." אמרתי והרגשתי את הלב שלה דוהר. "אל תפחדי. אני שומר עלייך מקס." אמרתי והיא הנהנה. "אני רוצה שנריב." אמרתי ומקס לחשה גם היא. "מה?" היא שאלה בבלבול. ואני מבין אותה. "אני רוצה שתעמידי פנים שאת שונאת אותי." אמרתי והיא הנהנה בראשה. ואז היא מיד התנתקה מהחיבוק ודחפה אותי. "זה הכל משחק שלך! נכון?" מקס קראה בכעס. היא שחקנית טובה. "יש לך חברה! מה אתה עושה כאן מחבק אותי בכל מקרה?" היא צעקה והרגשתי את האמת בדבריה. "יודעת מה? את צודקת! כל העבודה הזו, להוציא אותך מהבושה שאת נמצאת בה! למה אני צריך להתאמץ באמת?" קראתי והרגשתי שפגעתי בה. אבל ההצגה חייבת להמשיך. "אז אל תתאמץ! אני לא צריכה את הרחמים שלך!" היא קראה ובלה ולאו הגיעו למקום. הם לא הבינו מה פשר הצעקות. הבטתי במקס במבט מתנצל. אך היא לא הגיבה. "מזל שאת לא צריכה! כי לי נמאס מכל הפרוייקט הזה שנקרא מקס!" אמרתי ובלה הביטה בי בהפתעה. "מה קורה כאן?" לאו שאל בבלבול. "מקס! זה מה שקרה כאן! מאז שהיא נכנסה בדלת רק צרות קורות!" אמרתי ומקס הלכה משם. והאשמה שלי רק טיפסה וטיפסה גבוה.

זה הכל בשבילך מקס.