גיבור המאפיה

המשבר הזה

מקס-

"היי.." רובי נכנס לחדר שבו שהיתי, לא הבנתי מה קורה לי. "מה קרה לי?" אמרתי והתרוממתי מעט מהמיטה. "את בסדר מקס." הוא אמר והניח את ידו על ידי, אך מיד הזזתי את ידי מידו. "אל תחשוב שמה שקרה היום הולך לכפר על כל מה שהעברת אותי בימים האחרונים. אני חשבתי שאני יכולה לתקן אותך, אותנו. אבל אתה יודע מה אומרים? יש דברים שכבר אי אפשר לתקן.." הטחתי בו את האמת הכואבת ורובי נראה כאילו זה חדר לו עמוק. זה היה נראה כאילו הוא אפילו... נפגע?

"אני אחכה לך בחוץ, הרופא אמר שאנחנו יכולים לחזור לדירה.." הוא אמר ויצא מהחדר. פאק. יכול להיות שהלכתי יותר מידיי רחוק עם האמת. קמתי בזהירות במיטה שבה שכבתי, סידרתי מעט את שיערי ויצאתי מהחדר. הבחנתי ברובי מסדיר כמה תשלומים, והרגשתי נורא. לא הייתי מסוגלת לצפות בו משלם עלי. אבל לא הייתה לי ברירה.

לפתע הטלפון שלי צלצל, בלה הופיעה על הצג. חיוך קטן עלה על שפתיי. "היי בלה." עניתי מיד לטלפון. "היי מקס.. איך את?" היא שאלה אותי בקול מלא בדאגה. "אני בסדר.. למען האמת אני מרגישה יותר מבסדר." אמרתי ובלה נאנחה אנחת הקלה. "לאו רוצה לדבר איתך." בלה אמרה וגיחכתי מעט. "היי מקס! עושה צרות שם בהוואי הא?" הוא שאל בסרקזם וצחוק קטן התגנב מפי. "עוד יומיים ואתה תצטרך לחזור לסבול אותי." אמרתי והוא גיחך. "מצפה לזה." הוא אמר ונפרדתי לשלום ממנו ומבלה. הרופא רצה לדבר איתי.

"על מה דיברתם?" רובי פתח בשיחה ברגע שנכנסנו אל הרכב. "הוא הסביר לי על הנגיף, ועל איך ש..." הוא קטע אותי. "אני לא מתכוון לרופא, אני מתכוון לבלה ולאו." הוא אמר במעט חוסר סבלנות. "הם התקשרו לשאול לשלומי רובי.. גם זה לא בסדר?" שאלתי במעט תוקפנות. "את לא חייבת להיות כזאת מקס. בסופו של דבר אני עזרתי לך היום." רובי אמר וגלגלתי את עיניי. "זה כל כך נוח שיש לך במה להשתמש נגדי! חבל באמת שלא השארת אותי למות שם!" קראתי בכעס ורובי עצר את הרכב בפתאומיות. "שלא תגידי את זה שוב! את שומעת?!" רובי שאג והביט עמוק אל תוך עיניי. "כן.. כן אני שומעת." אמרתי והפחד השלט עליי. לא הייתי מסוגלת לענות לו. אבל האם זה נורמלי שאני... פחדתי?

השענתי את ראשי על חלון הרכב ועצמתי את עיניי. דמיינתי איך אני מספרת לבלה את כל מה שעבר עליי ועל רובי במהלך החודש הזה. חבל שעלה לי הרעיון הנוראי הזה.

"הגענו" רובי הכריז ופקחתי את עיניי. יצאתי מהאוטו והתקדמתי אל עבר הדירה. אנחנו צריכים להתחיל לארוז. "אז ככה זה הולך להיות עכשיו? אנחנו לא הולכים לדבר אחד עם השנייה?" רובי שאל אותי והסתובבתי אליו בכעס. "זה בדיוק מה שהולך להיות עכשיו." אמרתי והמשכתי ללכת. בלי להסתכל עליו. אני צריכה להירגע. ואין לי לאן לברוח. לעזאזל.

רובי-

הגענו אל הדירה ומקס נראית כועסת, מאוד כועסת. ובצדק. אבל אני לא מסוגל לשאת את העובדה שהיא לא מדברת איתי. הבטתי במקס הישנה, היא הייתה עייפה. ואני לא יודע אם היא פשוט מנסה לברוח ממני או שהיא באמת פשוט עייפה. פתחתי את הטלפון שלי והסתכלתי על כל ההודעות שקיבלתי בזמן התקרית עם מקס. וראיתי הודעה מלאו.

לאונרדו: אתם תגיעו לאירוע המאפיות השנתי, נכון?

תפסתי בראשי בייאוש. זה הדבר האחרון שאני ומקס צריכים עכשיו. אבל אין לי ברירה.

את\ה: כן, נגיע. תוכל לאשר הגעה בשבילי?

לאונרדו: חיובי. נתראה בעוד יומיים.

סגרתי את הטלפון וחשבתי על איך אני הולך לספר למקס שביום שאנחנו נוחתים בשיקגו אנחנו צריכים לטוס לאירוע שמתקיים בסיציליה.

"היי.. מקס? תקומי. אני צריך לדבר איתך." הערתי את מקס והיא התרוממה מהמיטה. "מה כל כך דחוף רובי?" היא ענתה ושפשפה את עיניה בעייפות. "אז העניין הוא כזה.. יש בכל שנה אירוע של כל המשפחות הבכירות ביותר שקיימות במאפיות. ו..הוא בעוד יומיים." אמרתי ופניה של מקס הפכו לאדומות. "ואמרת ללאו שאנחנו לא יכולים להגיע, נכון? אנחנו לא יכולים להתנהג כאילו הכל בסדר רובי.. זה כל כך ברור ש.." קטעתי את מקס. "אנחנו הולכים מקס. וזה סוף הפסוק." אמרתי והסתובבתי ללכת, לכל מקום חוץ מלהביט בה. כי אני לא מפסיק לפשל בזמן האחרון.

"הוא יודע מה קורה בנינו רובי.. נכון?" היא שאלה אותי והנדתי בראשי. "וזה ישאר ככה עד שהמסיבה תחלוף. המשבר הזה יכול להוות איום. וכדאי שכמה שפחות אנשים ידעו עליו מקס." אמרי לה והיא גיחכה לעצמה, אך ללא שום טיפת הומור. "המשבר הזה? ככה אתה קורא למצב הזה?" היא שאלה ונראתה מאוכזבת. "אולי תפסיקי מקס?" אמרתי וניסיתי להשתיק אותה. "כדאי שאפסיק.. אני ממש לא במצב הרוח לעוד התפרצות שלך.." היא אמרה וחזרה אל תוך המיטה. הרחק הרחק ממני. ואני חושב שככה זה יותר טוב. אנחנו צריכים הפסקה. היינו במשך חודש תקועים על איזה אי מזורגג, ובמקום לעשות טוב זה גרם למצב להיות פשוט נורא. ולמען האמת? אני לא בטוח שנצליח לצאת מזה...