גיבור המאפיה

אח גדול

מקס-

"היי... מה שלומך?" שאלתי את קלייר, שלמרות שכמעט כל האחוזה הייתה בתוך ארגזים, רק היא לא ארזה. אפילו לא חפץ אחד מדבריה. "מעולם לא הייתי טוב יותר.." היא אמרה לוגמת מכוס היין שהייתה בידה. "יש דרך שבה אוכל לשנות את דעתך?" שאלתי אותה במבט מעט מתחנן.

"מקס, אני אוהבת אותך אוקיי? אבל אני לא יכולה לעזוב בידיעה שזה לא בסדר." היא אמרה נאחזת בכל תקווה שנשארה בברטה טיפה של שפיות. "אני אפילו לא הספקתי לתת לו שם" היא אמרה ודמעה קטנה ירדה במורד הלחי שלה. "איך רצית לקרוא לו?" שאלתי אותה וחיוך קטן הופיע על פניה. "רציתי לקרוא לו אמיל" היא אמרה וחיוך קטן הופיע על פניי. "הפירוש של השם הוא תקווה. תקווה זה כל מה שחשתי כשגיליתי על ההריון שלו." היא אמרה ונגעה בבטנה. מרגישה את החוסר העמוק.

"זה לא מגיע למריאנו." קלייר אמרה ופרצה בבכי. "אני צריכה להשיב לו את הכבוד." היא אמרה ומשכה באפה והזדקפה מעט, מנסה להתעשט. "היי.. הכל יהיה בסדר קלייר. תזכרי שאני מאחורייך, לא משנה מה תחליטי." אמרתי וחיבקתי אותה. אני אוהבת אותה. כל כך.

רובי-

"מה נעשה בנוגע לקלייר?" תומאס שאל, הוא נראה מודאג. תפסתי בראשי מנסה לחשוב. קלייר היא בחורה עקשנית. היא לעולם לא תזוז מההחלטה שלה. "אנחנו צריכים פשוט לשחרר." לאו אמר ומעט כאב נשמע בקולו. "לשחרר? לשחרר את אחותך התאומה? את אחותי הקטנה? אחרי כל מה שהיא עברה? אין מצב לאונרדו. אין מצב שבעולם." אמרתי וניסיתי להחדיר היגיון בראשו של אחי הקטן. שלגמרי איבד את הצפון.

"אתה לא חושב בהיגיון לאו. תשמע את עצמך. אנחנו לא יכולים להשאיר את קלייר כאן. באחוזה הגדולה הזו, לבד." תומאס אמר וחיזק אותי. "אז נקנה לה דירה מזויינת! ונציב שומרים בכל מטר, וקלייר תהיה מרוצה! זה כל מה שאכפת לי ממנו כרגע." לאו אמר ומבטו של תומאס השתנה. "נבוא לבקר אותה כל חודש." לאו המשיך ואמר ואני תפסתי בראשי בכעס. "היא פגיעה כל כך לעזאזל! אתה חושב שהיא תוכל להסתדר לבד? לדאוג לעצמה?" קראתי בכעס ולאו גיחך בזלזול.

"זו פאקינג קלייר! אתה שומע את עצמך בכלל? היא תדאג לעצמה בכל מצב." לאו החזיר לי באותם הטונים. לפתע הדלת של משרדי נפתחה. וקלייר הופיעה. "אני שומעת אתכם אתם יודעים.." היא אמרה ונכנסה אל המשרד, היא סגרה את הדלת אחריה ושלבה את ידיה. היא הביטה בכל אחד מאיתנו. "אתם חושבים שזה קל?" היא אמרה בקול רועד. "אתם חושבים שזה קל לאבד את מה שנאחזת בו במשך תשעה חודשים שלמים? במה שחשבת שיוציא אותך מהמצב המחורבן, מהדיכאון, מהאבל?" היא אמרה והתחילה לבכות. רק אל תבכי. בבקשה אחות.

"אתם ראיתם בעצמכם כמה סבלתי! ועכשיו, כשאני סוף כל סוף רוצה לצאת לדבר משלי, להיות חופשיה, אתם מתכוונים למנוע את זה ממני? לעצור אותי? זה שתשמרו עליי בחיים לא אומר שאהיה מאושרת." היא אמרה ונשארנו ללא מילים. קלייר תמיד החדירה בנו היגיון. היגיון שהיינו צריכים. "אני רוצה להשאר כאן. אני רוצה ללמוד באיזו אוניברסיטה פלצנית, וללכת למסיבות, ואולי להכיר איזה בחור נחמד, ואפילו להקים משפחה." היא אמרה והנהנתי בראשי. "קדימה קליירי, בואי אלי." אמרתי ועטפתי אותה בחיבוק של אח גדול, חיבוק כזה שהייתי רוצה לקבל גם לפעמים. "אני אוהב אותך יותר מאת עצמי, החיים שלך חשובים לי יותר מחיי, והאושר שלך זו המטרה שלי בחיים. אם זה מה שאת רוצה, אני לעולם, אבל לעולם לא אמנע ממך את זה. לא עכשיו ולא לעולם." אמרתי ומילותיי חדרו עמוק לליבה של קלייר. אני מקווה שהיא יודעת כמה אני אוהב אותה. אני זוכר את הלילה שבו הוריי הגיעו עם זוג תאומים קטנטנים. לאונרדו וקלייר. וכמה שאהבתי אותם, כמה שדאגתי להם, גם כשהייתי ילד, תמיד הייתה לי את החמלה הזו אל קלייר. תמיד דאגתי לה, ועשיתי הכל בשביל שתהיה מאושרת. ואחרי השנה הנוראה הזו שעברה, אין בן אדם שמגיע לו לחיות ביותר שלווה ממנה.

"את בטוחה קלייר?" תומאס שאל אותה והביט עמוק אל תוך עינייה. משהו במבט הזה שלהם נראה כל כך אמיתי. כל כך הגון. זה מצא חן בעיניי. "אני בטוחה." היא אמרה ותומאס חיבק אותה. היה נראה כאילו לא רצה לעזוב.

סובבתי את מבטי אל לאו, הוא נראה כאילו הוא עומד להתפרץ בבכי או משהו. מעולם לא ראיתי אותו ככה. "אני אוהב אותך תאומה שלי." לאו אמר וחיבק את קלייר. חיבוק ארוך. חיבוק אוהב. תמיד היה בניהם חיבור מיוחד. איך אפשר שלא יהיה בניהם? הם נולדו ביחד, הלכו לאותו בית הספר, גדלו ביחד והתבגרו ביחד. ואני צפיתי בהם מהצד. והייתי גאה בכל צעד וצעד שלהם.

"אוקיי... אני חושב שאנחנו צריכים לעזוב בעוד שעה. שנסיים לארוז?" ניסיתי לחתוך את המתח והעצב שנוצר באוויר. כולם הנהנו בראשם ויצאנו מהמשרד. אני אתגעגע אליה, אני אתגעגע למשפחה שלי בשלמותה.