גיבור המאפיה

חלום בלהות

רובי-

"בבקשה! תעזוב אותי!" קולה של מקס שלא עזב את ראשי נשמעה. והיא נשמעה סובלת. מאוד. 
"תספרי עד שלוש!" הוא ציווה עליה והיא הביטה אל תוך עיניי עם ענייה הירוקות שכל כך התגעגעתי לראות. "אני מתחננת! אל תהרוג אותי!" היא קראה אך הסכין שחדר לביטנה קטע הכל. 

"מקס!"

"מקס!" קראתי בקול ומצאתי את עצמי במיטתי. שפשפתי את עיניי ביאוש. זו עוד אחד מהסיוטים המזוינים האלה. שמסרבים לתת לי לישון. קמתי מהמיטה והבטתי בשעון שהיה על הקיר בחדרי. השעה הייתה חמש בבוקר. זה אומר שבעוד שעתיים הולך להשלח אליי עוד סרטון. אני שונא את השעה הזו. אני שונא את השעה שבע. זו השעה שבה מתקבל אליי סירטון. ושאני נאלץ לראות אותו. ושעוד חתיכה מהנשמה שלי נשרפת. 

שבוע עבר מאז האירוע, שבוע שבו אני לא נח. שבוע שבו הפאפארצי לא מניח לנו לרגע. שבוע שבוא אני מדמיין את עיניה של מקס בשנתי כל לילה ולילה. שבוע שבו מקס לא נמצאת כאן. איתנו. איתי. 

ניערתי את ראשי מכל המחשבות התקדמתי אל עבר חדר השירותים והבטתי במראה ביאוש. פתחתי את זרם המים והתזתי מעט על פניי. ציחצחתי את שיניי וסגרתי את זרם המים. נכנסתי אל המקלחת והפתחי את זרם המים גם שם. כל המקלחת התמלאה באדים ומחשבות. שטפתי את עצמי מכל הרגשות המלוכלכים ועצמתי את עיניי. המים החמים ירדו במורד גופי. לפתע פתחתי את עיניי ונוזל אדום הופיע על הרצפות הצחורות. פאק. שפשפתי את עיניי במהירות וסגרתי את זרם המים. פתחתי את עיניי והופתעתי לגלות שהרצפות נקיות כמו תמיד. ניערתי את ראשי, שוב. ועטפתי את פלג גופי התחתון במגבת. התקדמתי אל עבר ארון הבגדים שלי והוצאתי חליפה שחורה. התלבשתי במהירות ויצאתי מחדרי. השעה כבר הייתי חמש וחצי לפנות בוקר. ליבי החל לדהור במהירות. הם כנראה מצלמים את הסרטון הבא עכשיו. 

מקס-

"בבקשה... שמישהו יעזור לי." קראתי בבכי ומצאתי את עצמי באמצע החדר הנורא שביליתי בו את הזמן האחרון. "היי ילדה" זוג ידיים גדולות עטפו אותי ואני התענגתי מההרגשה. "רובי?" הבטתי אחורה ופניו היפות הופיעו. התגעגעתי אליו כל כך. "היי" אמרתי והתמסרתי לחיבוק עד שסכין עבה חדרה אל גבו של רובי וקטעה הכל.

"רובי!" 

"רובי!" קראתי בקול ואז נזכרתי, אני במקום הארור הזה. "הוא לא כאן יקירה." אישה שמעולם לא ראיתי נכנסה לחדר שבו שהיתי. "את יודעת... זה הזמן שנצלם את הוידיאו הבא." היא אמרה בחיוך חולני וסף החרדה שלי טיפס גבוה. "ברטה." היא אמרה והושיטה את ידה. אני לא הושטתי את ידי בחזרה. אני מניחה שכעסתי כל כך. "העיניים שלך.. זה מה שהוא כל כך אהב בך." היא אמרה והביטה עמוק אל תוך עיניי הירוקות. שמבטה של ברטה גרם לי לשנוא כל כך. "מי את? למה אני כאן?" העזתי ושאלתי אותה. "אני אמא של רובי. נעים מאוד, ברטה גארסיה." היא אמרה "ובנוגע ללמה את כאן.. זה עניין משפחתי. אל תקחי את זה אישי." היא אמרה ולקחה סכין. "מה את מתכוונת לעשות עם הסכין הזה?" שאלתי אותה והיא לא ענתה. כל פניי היו חבולות וסימן כחול וענק היה על בטני. בקושי יכולתי לגעת בה. היא נעמדה מעליי ותפסה את פניי בכוח. זה כאב. הכל כאב לי. "את כל כך יפה." היא אמרה ברעילות. "השיער שלך כל כך יפה." היא אמרה ותפסה בשיערי. "חבל שאני הולכת לגזור אותו" היא אמרה וחתכה עם הסכין את שיערי. לא הייתה לי את האפשרות לראות את עצמי. ולמען האמת? אפילו לא רציתי. 

"קומי" היא אמרה וכך עשיתי. "אני רוצה שתתנקי ותתלבשי. אנחנו עוזבות בעוד שעה." היא אמרה והבטתי בה בבלבול. עוזבות? לאן? "לאן את לוקחת אותי?" היא שאלה וגיחכה מעט. "כמה שיותר רחוק." היא אמרה וסימנה לי לבוא אחריה. וכך עשיתי. היינו בתוך בית עצום. לא יותר גדול מהאחוזה של משפחת גארסיה אבל עצום. היא סימנה לי להכנס לשירותים וסימנה לאחד המאבטחים לבוא. "תשגיח עליה." ברטה אמרה ונעלמה מהמקום. נכנסתי אל חדר השירותים והתכוונתי לסגור את הדלת. אך המאבטח תפס את הדלת ועצר אותי מלסגור אותה. "הדלת נשארת פתוחה." הוא אמר ופתחתי את עיניי בהפתעה. נכנסתי אל השירותים וניסיתי להסתתר מעט. אך עיניו של המאבטח היו על כולי. על כל כולי. "קדימה, יש לך חמש דקות." הוא אמר והורדתי את חולצתי מלפני שבוע. נותרתי רק עם חזייה. הרגשתי כל כך מושפלת. "קדימה." המאבטח האיץ בי ודמעות עלו בעיניי. 

כעבור כמה שניות הורדתי גם את מכנסיי. לא העזתי להוריד את ההלבשה התחתונה שלי. אך זה לא שינה את העובדה שהרגשתי כל כך מושפלת. בזמן שאותו המאבטח הביט בי במבט רעב. נכנסתי אל המקלחת ופתחתי את הזרם. המים היו כל כך קרים. כמו קרח. " נכנסתי אל מתחת לזרם הקפוא והמים שטפו את שיערי שנותר קצרצר. החבלות והמכות שרפו לי כל כך שבאו במגע עם המים. "שתי דקות" המאבטח אמר כדי למהר אותי ואני שתפתי את כל הדם והליכלוך ממני. חפפתי את שיערי וסיבנתי את גופי. אך לא הצלחתי לנקות את המבט של המאבטח המזורגג ממני. יצאתי מהמקלחת ועטפתי את עצמי במגבת במבוכה. "בואי אחריי." המאבטח אמר והתקדמתי אחריו. עטופה במגבת. "הינה בגדים. תתלבשי באלה" הוא אמר והצביע על חולצה אפורה ומכנס טייץ אפור וצמוד. הוא סוף סוף יצא. התקדמתי במהירות למראה כדי להביט בעצמי. הדבר היחיד שהצלחתי לזהות זה את עיניי הירוקות. ניסיתי להביט מסביב. רציתי לברוח. אך החדר היה אטום. לא היה בו אפילו חלון. אני לא אצליח לצאת מכאן בחיים. דפיקות חזקות נשמעו על הדלת. "קדימה זונה!" הוא קרא והזכיר לי את מאסימו בהתנהגותו. הבחנתי במסרק ולקחתי אותו וסירקתי את שיערי שהיה רטוב. זה הרגיש טוב לשם שינוי. הנחתי את המסרק על השידה ויצאתי מהחדר. "ברטה אמרה שתחבשי את הכובע הזה." המאבטח אמר וכך עשיתי. זה היה כובע גרב שחור. 

לאחר מספר שניות, שני שומרים תפסו אותי מכל צד בכוח רב והכניסו אותי אל תוך רכב. 

לאן היא לוקחת אותי?