גיבור המאפיה

ארוחת ערב רומנטית

רובי-

אחרי שעברנו בבית המרקחת בשביל הכדורים שמקס הזדקקה להם, המשכנו אל מסעדה שמצאנו בקרבת מקום. כל הדרך חשבתי על כמה עבודה יש לי לעשות וכמה פערים יש לי להשלים ברגע שאחזור הביתה. וכמה שאני מתגעגע למשפחה שלי. אבל מנגד זה עמדה ההנאה בלהיות לצד מקס בכל רגע נתון ביום. ולגרום לה לחייך ולצחוק. "הגענו" הכרזתי וכיביתי את מנוע האוטו.

אני ומקס יצאנו מהרכב והיא ניסתה בכל טיפת אנרגיה שהייתה בה להסתיר את הצלקות שלה. שנאתי את העובדה שהיא צריכה להתמודד עם זה. זה לא מגיע למקס. "קחי.." הוצאתי מהרכב את הז'קט של אחת החליפות שלי שהשארתי ברכב. "תודה." היא לחשה והקלה שטפה את עיניה. "אל תודי לי." רטנתי וחיוך קטן עלה על פניה של מקס. שילבתי את כף ידי בכף ידה והתקדמנו אל עבר המסעדה שהייתה ממוקמת על חוף הים המרהיב.

"היי, מקום לשניים בבקשה." פניתי אל המארחת והיא מיד נענתה לבקשתי. היא ליוותה אותנו אל אחד השולחנות הפנויים ואני ומקס התיישבנו אחד מול השנייה. הבטתי בה והיא נראתה שלווה, היא נראתה אחרת ממה שהייתה בבית. היה בה משהו יותר רגוע, נינוח. "איך זה קרה לך?" שאלתי את מקס והבטתי בבטנה. לא העזתי לשאול אותה על מה שקרה בזמן שהייתה אצל ברטה. היא הרכינה את ראשה ונשמה עמוק. כנראה ניסתה לאפס את עצמה. "את לא חייבת ל..." התכוונתי להשלים את המשפט אך מקס כבר התחילה לדבר.

"היא חבטה בבטני כאילו שהייתי שק חבטות." היא אמרה בקול חנוך ונגבה את אפיה בעזרת ממחטה. "הייתה לה מטרה. הייתה לה מטרה לפגוע לי בפוריות." מקס אמרה ודמעה קטנה זלגה במורד הלחי שלה. ואני לא יכולתי לראות את זה ולהישאר אדיש לסיטואציה.

"למה את חושבת ככה?" שאלתי את מקס ומבטה הצביע על כך שיש לה תשובה מדויקת לשאלה שלי. "בגלל שהיא לא חזרה לפגוע בי שוב. כמו שהיא עשתה לקלייר." מקס אמרה והיה משהו בדבריה, היא צודקת. השקט מהצד של ברטה חזק מאוד. "אתה... אתה זוכר משהו מברטה? לפני שהיא הפכה להיות..." "מפלצת?" שאלתי את מקס והיא הנהנה כאילו מצאתי את המילים החסרות שלה. היא הנהנה בראשה והביטה בי בהקשבה. "למעשה, אני האח היחיד שזוכר את המשפחה שלנו שלמה." אמרתי וכמה זיכרונות קטנים מהעבר צפו במוחי.

"ומתי רוזי נולדה?" מקס שאלה אותי ונגעה בנקודות הרגישות ביותר שלי. "רוזי היא הניסיון הכושל של ברטה וכריסטיאן, אבא שלי, להחזיר את הנישואים שלהם למצב הקודם. למצב טוב יותר, ללא מלחמות או ריבים." הוא אמר והנהנתי בראשי. "זה לא הגיע לה, היא נולדה אל תוך הבלאגן שההורים שלי יצרו. ואני זה שהיה צריך לגדל אותה, לא הם." אמרתי ומקס אחזה בידי בחמלה. "היי... תן לי לעודד אותך ולהגיד שדי הצליח לך בנוגע לרוזי... היא די אדירה." מקס אמרה בחיוך ואני חייכתי אליה בחזרה.

"ככה זה היה בכל יום, הייתי צריכה למלא את המשימות שהיו נותנים לי, והרגשתי שזה היה היעוד בחיי, להיות עקרת בית." מקס אמרה ולגמה מכוס המרטיני שהייתה על השולחן, ביחד עם שאריות האוכל שאכלנו.

"ואם לא הייתי עושה את כל מה שביקשו ממני.. אז.." מקס ניסתה להשלים את המשפט שלה אך עצרה את עצמה. "אז מה מקס?" ניסיתי לדרבן אותה להשלים את המשפט. "אז מאסימו היה מעניש אותי." היא אמרה ודמעות עלו בעיניה. "אני חושבת שזה מספיק להיום." היא אמרה והנהנתי בראשי. "מה שתרצי מקס." אמרתי ואחזתי בידה. "שנצא מכאן?" מקס שאלה ונראתה מעט לחוצה. "אני אשלם. תחכי לי כאן." אמרתי והקדמתי אל עבר הקופה ושילמתי את מה שהיה צריך, השארתי טיפ והתקדמתי אל עבר מקס. "הכל בסדר מקס?" שאלתי אותה והיא הנהנה בראשה. "קצת זכרונות.. לא ביג דיל." היא אמרה וקמה על רגליה. אני והיא התקדמנו בשקט אל עבר האוטו. אני חושב שלא הייתי צריך לשאול אותה על העבר שלה. היא לא מוכנה לדבר על זה, זה מציף אותה.

השמש כבר שקעה, ומקס עצמה את עיניה במושב הנוסע וניסתה להרגע, ואני ניסיתי להרגיע את עצמי אז הסתכלתי על מקס, וחשבתי לעצמי כמה בר מזל אני שהכרתי אותה. הנחתי את ידי על הירך שלה והיא הניחה את ידה על ידי. השלווה חזרה אליה. והאושר חזר אליי.

"אל תעזוב אותי בחיים, אוקיי? תחזיק את היד שלי לעד." היא אמרה וחיזקתי את אחיזתי בידה. "לעולם לא אעזוב, אני ואת, זה עד שהמוות יפריד בנינו." אמרתי והתפללתי שאמות לפניה, כדי שלא אצטרך להתמודד עם דקה בלעדיה. "היי, אי פעם חשבת על איך זה לאבד בן אדם שאתה אוהב?" מקס הזדקפה ושאלה אותי את השאלה שהפחידה אותי מכל. רובי גארסיה לא מפחד מכלום, חוץ מלאבד את האנשים שאוהב. "האמת... שחשבתי על זה לא מעט." אמרתי וצמרמורת עברה בי. רק מלחשוב על העובדה שחיי יתנהלו בלי אחד מבני המשפחה שלי.. או בלי מקס. "את איבדת את אחיך.. לא?" אמרתי ומקס השתתקה לכמה שניות. הרגשתי שמשהו לא בסדר. "מקס.. האם אני טועה?" שאלתי ומקס מיד התפקסה. "לא.. אתה לא טועה." מקס השיבה לי בחיוך ושקעה לתוך המחשבות שלה.