גיבור המאפיה

בדיקה

מקס-

"אני יוצא לריצת בוקר" רובי אמר בקרירות תוך כדי שהעיר אותי משנתי. ולאחר מכן ענד את שעון הריצה שלו. לא הספקתי לענות והוא כבר היה מחוץ לדלת. אני ורובי בקושי מתקשרים אחד עם השנייה בימים האחרונים. מאז מה שסיפרתי לו, הוא מתנהג כמו ילד קטן. חסר סבלנות ועוקצני. ואני אפילו לא יודעת למה.

התרוממתי מהמיטה והתרוממתי מהמיטה. בודקת את השעה בטלפון שלי. השעה הייתה עשר בבוקר. מספיק מאוחר בשביל שאתעורר על החיים שלי, עוד שלושה ימים בלבד אני ורובי חוזרים בחזרה לאחוזה בשיקגו. ולמען האמת? אני סופרת את הימים... אבל אני לא מסוגלת להשאיר את המצב בצורה הזו. אני חייבת לעשות משהו..

רובי-

התקדמתי אל עבר מקס הישנה בזהירות כדי לא להבהיל אותה. "אני יוצא לריצת בוקר." אמרתי בקרירות וענדתי את שעון הריצה שלי. היא עוד לא הוציאה מילה מפיה והייתי כבר בחוץ. לא מוכן לסבול את המתח הנורא שיש בנינו. אבל אני לא מסוגל להתמודד עם העובדה שהיא עברה את מה שעברה.

התנתקתי מכל המחשבות שרצו בראשי ורגליי החלו לנוע במהירות. ההרגשה הממכרת של ההתנשפות והמאמץ שטפה אותי, וכל הרגשות המיותרים עזבו את גופי. לאחר כמה שניות של ריצה הטלפון שלי צלצל, ומקס הופיעה על הצד. התלבטתי אם לענות. אבל אז סדרה של סרטים איומים של דברים שעלולים לקרות לה עברו בראשי. ניערתי את עצמי מכל המחשבות ועניתי לשיחה.

"אתה יכול לעצור?" מקס אמרה ונשמעה קצת מתנשפת. "מה?" עניתי לה בבלבול אבל בכל זאת נעניתי לבקשתה. "תסתובב." היא אמר והבחנתי בה מהאופק. לבושה בבגדי ספורט שגרמו לי לרצות לקרוע אותם ממנה. "מה את עושה כאן?" התקדמתי לעברה בריצה קלה. "באתי לרוץ איתך." היא אמרה בתמימות והתחילה לרוץ. "קדימה רובי!" היא גערה בי ורגליי החלו לנוע ללא שליטה. היא לגמרי שולטת במוחי.

"מה העניין שלך?" היא שאלה וקולה רעד מעט, לא הצלחתי להבחין אם זה מהריצה או מכך שהיא פגועה. "מה זאת אומרת?" שאלתי אותה בקרירות, לא מרבה במילים "תפסיק להתנהג כמו אידיוט. אני יודעת שאתה מבין על מה אני מדברת." היא אמרה במעט חוסר סבלנות. "תפסיקי מקס." אמרתי וניסיתי להשתיק אותה. אני יודע שאני לא צריך לעשות את זה, אני יודע שאני צריך להקשיב לה. "להפסיק מה?! לדרוש ממך הסברים? מה כל כך לא בסדר במה שאני רוצה שאתה מבקש שאפסיק?" היא נעצרה בפתאומיות. "מקס?" קראתי בשמה, היא נראתה מסוחררת, הצבע ירד מפניה. "מקס!" קראתי בשמה שוב, מקס נפלה אל תוך ידיי. היא נראתה לא טוב. תוך שניות ספורות הרמתי אותה על ידיי ורצתי אל עבר הדירה שלנו. היא צריכה עזרה. "מקס! תעני לי!" קראתי בחוסר סבלנות. האשמה טיפסה במעלה גרוני. "סליחה" לחשתי באוזנה ברגע שהגענו לדירה. אספתי את המפתחות של האוטו שלי ויצאתי לדרך אל עבר המרפאה הקרובה. בגלל המיקום המבודד שבו אנחנו נמצאים, אין בית חולים בקרבת מקום.

נכנסתי אל תוך המרפאה הקטנה והלא כל כך מתקדמת כשמקס בידיי. אחות עמדה בכניסה למרפאה והבחינה בנו תוך רגע. "מה קרה לה?" היא שאלה בדאגה ובדקה את מקס. "אני.. אני לא יודע." עניתי והאחות סימנה לי להתקדם אחריה. "דוקטור.. היא צריכה עזרה." האחות אמרה והשכבתי את מקס על המיטה שהייתה בחדר. "כמה זמן היא כבר ככה?" הוא שאל אותי וערך סדרה קצרה של בדיקות. "היא התמוטטה לפני רבע שעה." אמרתי לו והוא הנהן בראשו. "אני מבין.." הוא אמר והוציא מזרק "מה זה?" שאלתי כשהבחנתי בחומר השקוף שהוא הכניס אל תוך המזרק. "זה הולך להציל אותה." הוא אמר והזריק לה את החומר. תוך חמש שניות מקס הראתה סימני חיוניות. ואז קמה בפתאומיות. "איפה אני?" היא שאלה בבהלה וניסתה לקום. "היי.. היי זה בסדר.. את איתי." אמרתי ומקס חזרה לשכב. נראה שהוקל לה. היא עדיין לא הייתה במיטבה אבל הייתי די בהלם ממה שקרה כאן. "תישארי איתה כאן, אני צריך לדבר איתו."

הרופא אמר וסימן לי לבוא אחריו "אני מניח שאתה שואל את עצמך הרבה שאלות.." הוא אמר והנהנתי בראשי. "מה לעזאזל קרה לה?" שאלתי אותו והוא הראה לי תמונה די מזוויעה של חבורה של מטיילים שלא היו בין החיים יותר.. "למה אתה מראה לי את זה?" שאלתי אותו בחוסר רגש. "זה מה שקרה לחבורה של אנשים שהיו באותו המצב כמוה, יש לך מזל שהבאת אותה לפה. ברוב המקומות אף אחד לא יודע איך להתמודד עם הנגיף הזה." הוא אמר והבטתי בו בבלבול. "נגיף? על מה אתה מדבר? היא הייתה בסדר גמור." אמרתי והוא הנהן בראשו. "בדיוק. אלה בדיוק התסמינים של הנגיף הזה. מיד הבחנתי שמדובר במצב הזה כשראיתי אותה." הרופא אמר והנהנתי בראשי. התקשיתי להאמין לסיטואציה הזו. הכל כל כך מוזר במקום הזה. "והיא בסדר עכשיו?" שאלתי את הרופא והוא הנהן בראשו. "הגעת בדיוק בזמן. הצלחנו לעצור את ההתפשטות של הנגיף בגוף שלה.. אבל אני מציע שגם אתה תיבדק." הרופא אמר והנדתי בראשי. "אני לא צריך. אני מרגיש בסדר." אמרתי והרופא הביט בי במעט דאגה. "אתה בטוח אדוני? הנגיף הזה הוא לא דבר שכדאי להתעסק איתו. מה שהיה לבחורה שאיתך זה רק תסמינים מקדימים למחלה." הוא אמר והבטתי בו בבלבול. "יש עוד תסמינים?" שאלתי אותו והוא הנהן. "תחילה, זה התמוטטויות לא מוסברות, ולאחר כמה שעות אתה מרגיש בסדר לגמרי, אך זה לא המצב. המערכות שלך משתוללות. אתה לא מצליח לשלוט בעצבים שלך וכל תא ותא בגופך בוער מכעס." הוא אמר. "ומה אחרי זה?" שאלתי אותו והוא המשיך והסביר לי. "אחרי כל התקפי העצבים. מתחילות ההזיות, הפרנויות ותוקפנות בלתי מוסברת לאנשים שקרובים אליך. אבל זה לא הסוף. אחרי כל התסמינים האלה. הנגיף הוא כבר בשיאו. הדם מנסה להתנקז מהגוף שלך, הוא יוצא מכל מקום. ולא מפסיק. עד שהוא הורג אותך." הרופא אמר והביט בי בציפייה. "אתה בטוח שאתה לא רוצה להיבדק." הוא אמר והנהנתי בראשי. "בטוח דוקטור. תודה על שעת הסיפור, אני הולך לבדוק מה שלום החברה שלי." אמרתי והתקדמתי אל עבר החדר שבו מקס שהתה.