גיבור המאפיה

משבר

מקס-

"והוא הספיק להתנצל?" שאלתי את בלה והיא נראתה מיואשת מאוד, אך הקפידה לשמור על איפוק בקרב האנשים. "הוא התנצל. הוא התנצל כל כך הרבה פעמים שזה הפסיק לקבל משמעות" היא אמרה ולגמה מהאמריקנו שהזמינה לעצמה. "אני חושבת שאנחנו במשבר." היא אמרה ולא העזה להראות שום רגש המעיד על חולשה. וניתן לציין שהיא הייתה טובה בזה. "זה יסתדר בלה.. אחרי כל מה שעברתם האהבה שלכם חזקה מכל משבר שאי פעם תעברו." אמרתי וחייכתי אליה מעט. "תודה מקס. את באמת פסיכולוגית טובה." היא אמרה וגיחכה מעט. "אוקיי, מספיק דיבורים עליי ועל הצרות המחורבנות שלי. אני רוצה לשמוע קצת עלייך ועל רובי" בלה אמרה בציפייה ואני הרכנתי את ראשי. אני לא רוצה לבכות. לא כאן. "הכל בסדר בינכם... נכון?" בלה שאלה אותי והנדתי בראשי. "הוא אמר שהוא רוצה שנתרחק בלה." אמרתי בקול מעט שבור והתפללתי שהדמעות לא יפרצו. "למה שהוא יגיד את זה?" בלה שאלה יותר את עצמה מאשר אותי. "אני לא יודעת, אבל אני מתכוונת לתת לו את המרחק שהוא רצה." אמרתי והיא הנהנה בראשה. "הוא יתחרט על זה. אני מבטיחה לך." בלה אמרה בעידוד והנהנתי בראשי. 

"אני יוצאת לנשום אוויר." אמרתי ובלה הנהנה. אני צריכה אוויר. יצאתי לחצר שהייתה בבית הקפה. הרגשתי מועקה בחזי. זו הייתה מרפסת ענקית שהשקיפה לעיר. הרשיתי לעצמי לדמיין את חיי כפסיכולוגית מפורסמת שחייה בעיר הגדולה. בלי שום דאגות. לפתע הרגשתי משהו מוצמד את המותן שלי. הנשימה שלי הפכה לאיטית. "שלא תעזי להסתובב. אם את תצרחי אני ארה בך." הקול הגברי והעמוק אמר ורק אז קלטתי. הוא מצמיד אליי אקדח. איפה בלה? אני מקווה שהיא בסדר. אותו הבן אדם החל ללכת. הוא נכנס בדלת והוביל אותי גם. הדלת הזו הובילה לגרם מדרגות. הוא החל לרדת במדרגות וגם אני. אך לא העזתי להוציא מילה. אלוהים. אני צריכה את הישועה שלך, עכשיו. 

"תיכנסי לרכב." הוא אמר ודחף אותי בגסות אל תוך מושב אחורי של רכב יוקרה. הופתעתי למראה הרכב. ציפיתי לוואן מעוך. אבל זה לא משנה עכשיו. אני נחטפת. לעזאזל! ברגע שנכנסתי גיליתי בן אדם גדול מימדים שיושב לידי. ובמושב הנוסע ישבה אישה שכל מה שהצלחתי לראות ממנה היה שיערה החום והשופע. במושב הנהג ישב אותו האיש שהביא אותי לכאן. יותר נכון... חטף אותי לכאן. "אני מבינה שרובי לא אוהבת בחורות שמדברות יותר מידיי.." אותי האישה אמרה ולא העזתי לענות. אני מפחדת מידיי בשביל להוציא קול. "את לא הולכת למות היום ילדונת. זה בסדר." היא אמרה אך לא הרגשתי שום הקלה. "אז למה אני כאן?" פלטתי ברוב טיפשותי. "את כאן כי אני החלטתי." האישה אמרה והאוטו החל לנסוע. למקום לא נודע. אותו הבן אדם שישב לידי כיוון אקדח אל ראשי. כך שלא הייתה לי את האפשרות לברוח. וגם אם כן הייתה לי, לא הייתי מעזה לעשות זאת. כי אני חתיכת פחדנית. "אנחנו עומדים להגיע." אותה האישה אמרה וליבי הלם במהירות. הרגשתי כאילו הוא עומד לפעום מהחזה שלי. 

לפתע הרכב נעצר ואותו הבן אדם שישב לידי תפס את ידי בחוזקה שהכרתי היטב. כך שלא הרגשתי כאב פיזי. אך הכאב הנפשי היה. והוא הרג אותי. יצאנו מהרכב השחור והגדול ולא הייתה לי שנייה להביט איפה היינו מכיוון שכיסו את עיניי בבד. הרגשתי עוד יד תופסת בי. כך שעכשיו הייתי ללא שום יכולת לזוז. נכנסנו אל תוך מבנה שלא הייתה לי את האפשרות לראות עם עיניי המכוסות. התהלכנו עד שהושלכתי על רצפה. זה כאב. אך לפתע הרגשתי רטט בתוך כיסי. הטלפון שלי. הוא אצלי! תודה לאל. 

שמעתי צעדים הולכים ומתרחקים. ומיד הורדתי את כיסוי העיניים והבטתי מסביב. הייתי בתוך כלום ושום דבר. זה היה חדר. פשוט חדר. ללא אף רהיט או פריט נוי. פשוט חדר. הוצאתי את הטלפון שלי במהירות מכיסי האחורי וחייגתי לרובי. לאחר מאית שנייה היה מענה. "פאק מקס. את בסדר?" שמעתי את קולו של רובי מבעד לטלפון ותחושת ביטחון קלה נחתה מעליי. "לא.. אני צריכה שתבוא רובי. בבקשה." לחשתי ברעד ושמעתי את נשימותיו הופכות למהירות יותר. לפתע גבר גדול ומפחיד נכנס. הוא נראה כועס "בבקשה רובי!" הספקתי לצעוק אך אותו הבחור הטיח את ידו הגדולה שהייתה מכווצת לאגרוף בתוך בטני. זעקת כאב נשמעה. ואותו הגבר לקח את הטלפון. "מקס! מקס! את שומעת אותי?" רובי קרא בקול אך לא יכלתי לענות. הכאב היה גדול מידיי. והוא הזכיר לי את הבית. את הבית שלא אהבתי. למען האמת... הבית ששנאתי. אותו הבחור ריסק את הטלפון שלי ודרך עליו כשהיה על הרצפה. 

"אני מציע לך לא לנסות לברוח, כי את לא תצליחי. את רק תיפגעי עוד יותר." הבחור אמר ובעט בי. כן הכל נהפך להיות שחור.