גיבור המאפיה

המוות שאחרי הסערה

מקס-

התעוררתי על רצפת הסלון, התרוממתי במהירות על רגליי ותפסתי בראשי בייאוש, אתמול בלילה לא הצלחתי לישון. המראה של גלוריה לא יצא לי מהראש. ויותר מהכל, האשמה. לאחר שהגופה של גלוריה פונתה, אחד מהבלשים של רובי מסר לי מכתב. וזה מה שהיה כתוב בו...

"מקס יקרה, אני יודע שאת כנראה לא מבינה מי כתב את המכתב הזה, אבל מהר מאוד את תגלי. אני הרגתי את גלוריה בשבילך, ולחשתי לה באוזן ממש לפני ששיספתי את גרונה שזה היה אך ורק בשבילך. השם שלך היה הדבר האחרון שאוזניה זכו לשמוע. אני מקווה שאת מרוצה מקסין, כי אני נאצלתי לסכן הרבה בשביל להכנס לאחוזה. זה הרגיש טוב להיות קרוב אלייך.

מאחיך היקר."

כמובן שבהתחלה הגבתי בפאניקה, והאשמה כרסמה אותי כל כך. פחדתי שרובי יחשוב שהכל בגללי. הוא לקח את המוות של גלוריה קשה מידיי. מעולם לא ראיתי אותו כל כך מנותק... כל כך כועס. 

"בוקר טוב לך.." בלה הבחינה בי, שלא החלפתי בגדים מאתמול. "אני חושבת שכדאי שתבדקי מה עם רובי. הוא לא מוכן לדבר עם אף אחד." בלה אמרה והנהנתי בראשי ופסעתי אל עבר חדרו של רובי, שעבר טלטלה עצומה אתמול בלילה. עמדתי מול דלת הכניסה שלו וליבי דפק במהרה, איך מתנהגים במצב שכזה? מה אומרים? איך מתנהגים? 

דפקתי שתי דפיקות קטנות ומיד נכנסתי, לא חיכיתי לתשובה ממנו. הוא ישב על המיטה, עם אותם הבגדים מאתמול. הוא סובב את ראשו לעברי והביט בי "היי רובי..." התקדמתי לעברו אך שפת גופו חסמה אותי מלהתקדם עוד. "איך אתה מרגיש?" שאלתי אותו ונעצרתי במקומי. "איך את חושבת שאני מרגיש מקס?" הוא שאל בקול מעט רועד.. "אני חושבת שאתה פגוע." אמרתי והוא גיחך לעצמו. "פגוע? למה פגוע?" הוא שאל, מעט מבולבל. "כי מישהו נגע במשפחה שלך, מישהו נגע במעגל הסגור שלך." אמרתי והטחתי את האמת הכואבת בפרצופו. הוא נראה כאילו סוף סוף מצא מילים למה שהרגיש בשעות האחרונות. "אנחנו צריכים להודיע להורים שלה ולארגן הלוויה." הוא אמר וקם מהמיטה בחדות. התעלם לגמרי מכל השיחה הזו. "אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את זה?" שאלתי והוא סובב את ראשו אליי והביט בעיניי. 

 המעט שאני יכול לעשות זה להודיע להורים שלה שהבת שלהם פאקינג מתה מקס." הוא אמר " בכעס ומיד הסיט את מבטו ממני. "אני חושב שכדאי שתלכי." הוא אמר לי בקול מעט נמוך. פחות בטוח מעצמו. בשונה . מתמיד. "אוקיי." אמרתי אך ניסיתי להישמע הכי בסדר שאני יכולה. לא רציתי שהוא יחשוב שנפגעתי.  "אם את רוצה לדבר אני יותר מאשמח שתשתף אותי.." אמרתי ויצאתי מהחדר. הרגשתי כל כך רגע. הרגשתי אשמה. הפחד הכי גדול שלי היה שמישהו ימות בגללי. ומיד לאחר מכן הפחד מלפגוע ברובי. אלה היו הדברים שפחדתי מהם כל כך. ושתי הסיוטים האלה התגשמו. ואין לי איך לשנות את זה. נעצרתי בפתאומיות והסתובבתי בחזרה אל החדר של רובי. פתחתי את הדלת ונעמדתי בפתח החדר

רובי הביט בי בבלבול "אני לא אלך" אמרתי ולא השארתי לו מקום לוויכוח. התקדמתי לעברו ואספתי אותו לחיבוק. הוא הרשה לעצמו להתפרק. "אני כאן. אני איתך ואני לא מתכוונת לעזוב. לא עכשיו ולא לעולם" אמרתי והרגשתי את ליבו חוזר לפעום באיטיות מרגיעה. "תבטיחי לי." הוא אמר ולרגע חשבתי שאני מדמיינת. "אני מבטיחה. אני מבטיחה לעולם לא לעזוב אותך." אמרתי לרובי והוא התמסר למגעי הנעים. ואני התמסרתי גם אני. להרגשה הנעימה שהוא השאיר על עורי. 

===============================================================

רובי-

הלוויה תתחיל בעוד כשעה בלבד. ואני לא יודע איך אני אראה את הפרצוף שלי שם. מטעמי ביטחון אני תומאס ולאו החלטנו שהבנות לא יגיעו. לקחנו בחשבון שאתרי החדשות יעלו קונספירציות על הבנות אך החיים שלהן והביטחון שלהן יותר חשוב. "תשמור על עצמך." בלה אמרה ונשקה ללאו בלחי. "מקס התקדמה לעברי במבוכה ושמה צמיד קטן בתוך ידי. אני מצפה לקבל אותו בסוף היום." היא לחשה לאוזני וחיוך קטן הופיע על פניי. "שנצא?" תומאס שאל ולאו ואני טענו את הנשקים שלנו והתקדמנו אל עבר היציאה מהבית. היום אנחנו צריכים להיות אקסטרה זהירים. אנחנו לא יכולים לדעת אם ינסו לנקום על מותה של גלוריה. זה קרה באחוזה שלנו. זאת אומרת שהדם שלה על הידיים שלנו גם אם לא הרגנו אותי בעצמנו. ואני מרגיש כל כך אשם על כך. מה אם הייתי צריך לשמור עליה טוב יותר? מה אם זה סוג של מסר בשבילי? המחשבות התרוצצו בראשי כמו נמלים. ואני לא יכולתי לסבול את זה. 

יש סערה בלב שלי. ואין לי במה להיאחז בלי לפגוע בו. הראש שלי מלא בתמונות שלעולם לא יחזרו. אני מרגיש שאני הולך להשתגע. למה הכל כל כך קשה? למה הכל מסובך כל כך? ברגע שהפאפארצי הופיעו שמתי בצד את הכאב שלי והחלפתי אותו בקור. בקשיחות ובפנים חתומות. הם הקיפו אותנו מכל כיוון. הם יצאו מכל חור.