גיבור המאפיה

פילוג

מקס-

"אני מקווה שאת לא שוכחת שה'פסיכולוגית' הזו שומרת עלייך שפויה!" רובי החזיר לה בצעקה וקלייר גלגלה את עיניה בכעס. "אתה יכול לפטר אותה." קלייר אמרה ורובי נראה כאילו הוא נכנס אל תוך טראנס. לא יכלתי להחזיק את הדמעות שלי בפנים יותר. בלה הבחינה בשפתיי הרועדות ומיד הבינה שנפגעתי. "היי קלייר? זוכרת אותי? בלה?" בלה קראה במעט לעג. לאו שלח אליה מבט מזהיר. אך זה לא עניין אותה. "קשה לזכור בן אדם שאפילו לא הבטת בו מאז שנולדו לו שתי בנות! את אפילו טרחת לשאול מה שמם?" בלה שאלה בכעס וקלייר התמלאה בחרטה. "אני שונאת אותך בלה." קלייר אמרה בשקט אבל המבט שלה בישר מלחמה. זה צריך להפסק. זה לא עוזר למצב שלה. "תחזיר אותה לחדר רובי. עכשיו." לחשתי באוזנו של רובי והוא סימן לשומרים לקחת את קלייר לחדרה. הם תפסו בה וליוו אותה לחדר. היא לא הראתה יותר מידיי התנגדות. הנהנתי בראשי כאות תודה לרובי וכולם היו בשקט. שתיקה מותחת שררה. התפללתי שהאדמה פשוט תבלע אותי לתוכה.

"אני צריכה אוויר." עניתי ויצאתי לחצר האחוזה. לא יכולתי להישאר במקום המחניק הזה. "אני מצטערת" בלה אמרה והתקדמה לעברי. "לא.. אני מצטערת." אמרתי ופרצתי בבכי. בלה רצה לעברי ועטפה אותי בחיבוק שכל כך הייתי צריכה. "הכל באשמתי. לא הייתי צריכה לבוא לכאן בכלל." אמרתי ובלה מיד הביטה בפניי. "את משאירה את הבית הזה שפוי מקס. את משאירה את רובי שפוי" היא אמרה והדמעות לא הפסיקו לרדת במורד עיניי. "אני גרמתי למשפחה שלמה לריב בלה." אמרתי ובלה נגבה את דמעותיי. "זו לא אשמתך." היא אמרה ומילותיה לא שכנעו אותי. הרגשתי מקוללת

==================================================================

ישבתי על מיטתי, מרפרפת באחד הספרים, הרגשתי אשמה מידיי כדי לעשות כל פעולה אפשרית. לפתע שמעתי כמה דפיקות על דלת חדרי. אני מנחשת שזה רובי. "פתוח." עניתי בקול רועד רק מלחשוב על כל מה שקרה היום. "היי" לאו הופיע בפתח הדלת. לא ציפיתי שזה יהיה הוא. "אני מצטער על היום. לא הייתי צריך לשים אותך במצב מסוכן כל כך." לאו אמר וחייכתי מעט. "זה בסדר." אמרתי ולאו נכנס לחדרי וסגר את הדלת אחריו. "הוא מעולם לא עמד נגדי." לאו אמר והופתעתי מעט. "את חשובה לו מקס." הוא אמר וחיוך קטן הופיע על שפתיי האדמדמות. "תודה שאתה אומר את זה." אמרתי והוא הנהן בראשו במבט מרוצה. "הוא מעולם לא חייך כל כך הרבה." לאו אמר וחשבתי על החיוך היפהיפה שלו, שמופיע לעיתים רחוקות. "זה לא משנה.. אני מתכננת לעזוב." אמרתי ולאו נראה מעט מבולבל. "אבל... לא טוב לך כאן?" הוא שאל אותי ותפסתי את ראשי בשתי ידיי בייאוש. "טוב לי.. באמת.." אמרתי ועצרתי לרגע. לשקול את מילותיי. "אני לא יכולה לראות אותו עם גלוריה. אני פשוט לא יכולה להביט לו בעיניים." אמרתי ורובי הנהן בראשו בהבנה. "זו את בראש שלו, לא היא." לאו אמר והחזיק את כתפי כנחמה. "תחשבי השיחה שלנו... אוקיי?" רובי שאל ואני הנהנתי בראשי. יש לי המון על מה לחשוב. 

קמתי ממיטתי ויצאתי מהחדר. רציתי להתאוורר מעט, לחשוב. יצאתי מחדרי ונתקלתי בגוף נפוח וקשיח. "אתה צריך משהו?" שאלתי את רובי והוא הנהן בראשי. "אני צריך לדבר איתך מקס." אמרתי והנהנתי בראשי. "תדבר." אמרתי בנוקשות והוא הניד בראשו. "לא כאן." אמרתי והוא לקח את ידי והוביל אותי אל חדרו. הוא סגר את הדלת וסימן לי להתיישב. "אני מצטער על היום. לא הייתי צריך להגיב ככה." רובי אמר והנהנתי בראשי. "זה הכל?" שאלתי וקמתי כדי ללכת. "לא." הוא אמר וחזרתי לשבת. "מתחשק לך לצאת?" הוא שאל אותי והבטתי בו כאילו הוא נפל ממאדים. מתחשק לי לצחוק." אמרתי בזלזול והוא גיחך. "קדימה, תני לי לקחת אותך למועדון, אני מניח שמעולם לא שתית." הוא אמר ומשהו בתוכי השתוקק לכך. "בסדר." אמרתי והוא הביט בי בהפתעה. "באמת?" הוא שאל בהפתעה ומיד הנהנתי בראשי. "תהיי מוכנה בשמונה." הוא אמר בחיוך ויצאתי מחדרו מחויכת. 

התקדמתי בחזרה אל עבר חדרי והייתי אובדת עצות. כל מה שהיה לי בארון זה כמה חולצות וכמה מכנסיים. בטח שלא בגדי ערב. ניסיתי לחשוב על פיתרון טוב ואז נזכרתי, בלה! התקדמתי במהירות אל עבר חדרם של לאו ובלה ובלה פתחה את הדלת וסימנה לי להיות בשקט, היא הצביעה על ריי ודון שישנו כמו מלאכיות קטנות. "אני צריכה עזרה." אמרתי ובלה הביטה בי במבט שואל. "מה שתרצי מותק" היא אמרה וסגרתי את הדלת אחריי. "אני צריכה שתעזרי לי להתארגן, אני ורובי יוצאים הערב." היא אמרה והביטה בי במבט ממזרי. "תרגעי, אנחנו יוצאים רק בתור ידידים." אמרתי והיא גיחכה. "מה שתגידי." היא אמרה ורצה לחדר הארונות שהיה צמוד לחדרה בהתרגשות. היא סמנה לי לבוא עם ידה וכך עשיתי. נכנסתי אל חדר הארונות ונשימתי נעצרה. "יש לך סגנון מסוים?" היא שאלה אותי והנדתי בראשי, עדיין מהופנטת מכמות הבגדים והתכשיטים שיש בחדר הזה. היא שלפה שמלת ערב אדומה ונעלי עקב, היא מסרה לי אותם והייתי מעט בהלם. "זה מה שלבשתי בלילה הראשון שאני ולאו יצאנו ביחד." היא אמרה בחיוך קטן. "וחוץ מזה, עם גוף כמו שלך גם הייתי הולכת עירומה." היא אמרה וגיחכתי מעט. "קדימה, תתלבשי." היא אמרה ומהר הורדתי את בגדי הבית שלי ושמתי מעליי את השמלה המרשימה שהתיישבה על גופי בצורה מושלמת. "את אלילה מקס!" בלה קראה בהתרגשות ועליתי על נעלי העקב שהוסיפו עוד כמה סנטימטרים למטר שבעים ותשע שלי. לאחר מכן היא הוציאה זוג עגילים ואודם אדום. "אני חושבת שזה יותר מדיי." אמרתי והיא הנהנה לעצמה. "אוקיי... אני אתן לך להשאר כמו שאת מקס. אבל על העגילים אני לא מוותרת לך!" בלה אמרה והשתכנעתי. ענדתי את העגילים ואהבתי את איך שאני נראית. מעולם לא התלבשתי כל כך.... חשוף. 

לא הספקתי להוציא מילה מהפה ובלה כבר דחפה אותי מהחדר שלה. "בהצלחה!" היא קראה והתקדמתי אל עבר הכניסה לאחוזה. שם רובי בטח מחכה לי. ברגע שהופעתי מולו, רובי הביט בי ולא הוציא מילה מפיו. הוא נראה מופתע. "את נראית טוב." רובי אמר לי וחייכתי בביישנות. "גם אתה" אמרתי והוא סימן לי לצאת אחריו. "את מוכנה לזה ילדה?"