גיבור המאפיה

התמוטטות

מקס-

"איפה מקס ורובי היו כל כך הרבה זמן?" "האם יש משבר במשפחה?" "בלה, מה יש לך להגיד על כך שקלייר עזבה?"

.............................................

זוכרים שהזכרתי את העובדה שלא חשבתי שיהיה פאפארצי? אז טעיתי. טעיתי בגדול. הם הציפו אותנו מכל מקום. לאחר שפגשנו את קלייר בחצר האחורית התקדמנו בשקט וברשמיות אל עבר הכניסה, אני ורובי שילבנו את ידינו וכך גם לאו ובלה. וכך המשכנו. השארנו את ריי ודון בחדר הילדים. לא רצינו לסכן אותן, או לשים אותן במצב כל כך מסוכן. רוזי הצטרפה אליהם גם כן, היא בחרה שלא להיכנס איתנו אל הנשף, אלא להישאר עם ריי ודון.

"את בסדר?" רובי שאל אותנו ברגע שסיימנו להשתחל דרך הפאפארצי. "כן." עניתי ביובש וניסיתי ליצור איתו כמה שפחות קשר עין. למרות שזה היה קשה בעובדה שהחרדה שלי טיפסה לשמים. היו כאן יותר מידיי אנשים. מה שאומר- יותר מידי סכנות. ובמשפחה הזו, אי אפשר לדעת מי יקפוץ עליך ומאיפה. כל דקה ודקה במקום הזה היא סכנה ממשית. ואפילו אני הבנתי את זה, למרות שרובי לא רצה שאדאג, אבל איך אוכל להישאר רגועה בהתחשב בכל מה שקרה למשפחה הזו?

"זה השולחן שלכם." אחד המלצרים ששירתו באירוע הוביל אותנו אל השולחן של משפחת גארסיה. כולנו התיישבנו והבטנו אחד בשני בלי לשוחח יותר מידיי. השיחות היו נורא רדודות ושטחיות, ואף אחד לא העז להוציא מפיו אפילו פיסת מידע שעלולה לרמז משהו. בדרכינו לכאן במכוניות, רובי הזהיר אותי שעלולים לשים לנו מכשירי האזנה בשולחנות.

"וודקה בבקשה, והיא תשתה..מים." רובי החליט בשבילי בפעם הראשונה בחיי, והייתי נורא מופתעת. אבל שיחקתי את המשחק, כאן, במאפיה, הנשים מצטיירות כחסרות משמעות, כחסרות כוח ואפשרות בחירה. אני ובמיוחד בלה לא מעריצות גדולות של העניין, אבל תמיד, אבל תמיד צריך לשחק את המשחק.

"אני הולך לשירותים." רובי הצהיר, הוא נראה חיוור בצורה מחרידה. "הכל בסדר?" שאלתי אותו והוא הנהן בראשו, נראה לא מפוקס. ברגע שקם על רגליו להתקדם אל עבר שירותי הגברים הוא התמוטט על רצפת האולם. "רובי!" קראתי בשמו והתכופפתי אליו בבהלה. בין רגע כל תשומת הלב של האירוע הועברה אלינו, כל כך הרבה אנשים התגודדו סביבנו. לא ידענו מה לעשות. "מישהו! תקראו לרופא!" בלה קראה בבהלה, היא נראתה לחוצה. מאוד.

בעודנו מנסים להשיג עזרה, רובי היה עדיין מחוסר הכרה. הוא היה לבן כסיד. זה היה כל כך מפחיד שכמעט יצאתי מקו דעתי. לפתע, רובי פקח את עיניו והחל להתנשם בכבדות, הצוות הרפואי הגיע ועזר לרובי להתרומם מהרצפה. מעולם לא ראיתי אותו במצב כזה. כל כך... פגיע. ואני חושבת שזה היה מצוין בשביל כל כתבי החדשות, היה להם כל כך הרבה קונספירציות להמציא, כל כך הרבה שטויות לפרסם.

"אנחנו הולכים." אמרתי בתקיפות. "אנחנו לא יכולים ללכת מקס. לא עכשיו." הוא אמר, והיה ניתן לראות שהצבע חזר לפניו. "תראה אותך! אתה התמוטטת כאן רובי! אנחנו לא יכולים להישאר!" לחשתי בצעקה... אם זה נשמע הגיוני.

"אני מבטיח לך שאהיה בסדר." הוא אמר וקם על רגליו. כל מיני אנשים שלא הכרתי ניגשו אליו לוודא את שלומו. "אני בסדר, תודה רבה אדוני." שמעתי אותו משחיל ולוחץ את ידיו לכמה וכמה גברים שנראו כמו קאפו או איזה קונסליריי. "אני לא חושבת שזה רעיון טוב בשבילו להישאר פה.." אמרתי במעט דאגה ובלה הניחה את ידה על ידי כמעין אות נחמה. "הוא לא ילד קטן מקס... תתני לו להחליט בשביל עצמו. בסופו של דבר הוא יצטרך להתמודד עם מה שזה יביא. ועם ההשלכות שעלולות לבוא בעקבות זה." בלה אמרה והחדירה בי מעט היגיון. אך כלום לא נראה הגיוני כרגע. כל מה שרציתי זה שנמריא על מטוס בחזרה אל שיקגו. זה מה שהכי נכון לעשות. ואין מקום לדיון על כך. אך אני יודעת שרובי לעולם לא יוותר על ההזדמנות ליצור בריתות ולקיים עוד כמה עסקאות. וזו הייתה עוד סיבה בנוסף לכל הסיבות שיש לכעוס עליו.

"היי... אל תדאגי לו.. הוא יהיה בסדר." קלייר אמרה בחיוך שניסתה להסתיר, "התגעגעתי אלייך קלייר.." לחשתי באוזנה וחיוך קטן הופיע על שפתיה, שמחתי לראות אותה כך, היא פורחת. קלייר התחילה ללמוד רפואה באחת האוניברסיטאות כאן בסיציליה. לפי הבנתי זה היה החלום שלה מאז ומתמיד. ולמען האמת? כל כך מתאים לה! ויותר מזה, אני בטוחה שקלייר תהיה הרופאה הכי טובה שיצא לעולם להכיר. "איך הולך בלימודים?" שאלתי אותה אך היא סתמה את פי מיד. "אף אחד לא יכול לדעת מזה מקס. את שומעת?" היא לחשה והנהנתי מיד בראשי. "זה מסוכן מידיי בשבילי." היא המשיכה ואמרה והנהנתי בראשי שוב. אני מבינה את ההיגיון שבדבריה. רוב בנות המאפיה שהלכו ללמוד סיימו במוסד לנשים מוכות או ברחוב.

"תבטיחי לי שאת תספרי לעולם יום אחד קלייר." ביקשתי ממנה בעיניים מתחננות. "אני מבטיחה מקס. אני מבטיחה לך." היא אמרה בחיוך מוקיר תודה וההצגה המשיכה להתקיים.