גיבור המאפיה

חופש

מקס-

חודש עבר מאז התקרית עם השומרים... והמצב באחוזה רק הולך ומתדרדר. 

"לאו, תעזוב אותי אוקיי? אתה הבטחת שלא תמשיך לעבוד! אתה הבטחת שלא תשאיר אותי לבד!" בלה צעקה על לאו. הם לא מפסיקים לריב. הם פשוט לא מפסיקים לרגע. "מה קורה כאן לעזאזל?" רובי הצטרף למקהלה. בדיוק מה שהיה חסר. "תשאל את אח שלך." בלה אמרה והתקדמה אל עבר חדר השינה שלה ושל לאו. "מקס, אנחנו צריכים לדבר."רובי אמר וסימן לי לבוא אחריו. וכך עשיתי. למרות שלא ממש דיברנו בכל החודש הזה. נכנסנו אל המשרד שלו והוא סימן לי לשבת. "אני מרגיש שאנחנו צריכים להתרחק מקס." הוא אמר ואבן ענקית נחתה לי על הלב וריסקה אותו למאות רסיסים. "אני מבינה." אמרתי וניסיתי להסתיר את קולי הרועד. "זהו? אני יכולה ללכת?" שאלתי אותו והוא תפס בעורפו. "אין לך מה להגיד?" הוא שאל והנדתי בראשי. "אז כן.. זהו." הוא אמר ונעלמתי ממשרדו במהירות. רצתי לחדרי ופרצתי בבכי. אני רוצה אותו בחיי. 

==================================================================

פתחתי את עיניי ומצאתי את עצמי על המיטה שלי. שפשפתי את עיניי והבנתי שנרדמתי. נזכרתי באירועי אתמול ולמען האמת? לא ממש רציתי להתעורר. אבל אני כאן בשביל מטרה אחת. אני כאן בשביל לעזור לקלייר. התרוממתי מהמיטה והתחלתי בארגוני הבוקר שלי. צחצחתי את שיניי ושתפתי את פניי. ברגע שסיימתי לקחתי גומייה שחורה ואספתי את שיערי לפקעת מרושלת. 

התקדמתי אל עבר דלת הכניסה ויצאתי מחדר השינה שלי. "בוקר טוב" לאו אמר בעייפות. "הכל בסדר לאו?" שאלתי אותו והוא הנהן בראשו בעייפות. "הכל יהיה בסדר." הוא אמר בחיוך וחייכתי אליו בחזרה. "קפה?" הוא שאל והנהנתי בראשי. "אני אשמח." אמרתי ורובי בדיוק נכנס למטבח. "במחשבה שנייה.... אני אוותר." אמרתי ויצאתי מהמטבח. אני לא יכולה לראות אותו. לא עכשיו. ניסיתי להתחמק אך הוא עמד בדרכי. "סליחה" הוא אמר בשקט ועברתי אותו בלי לענות. אני לא יכולה להתמודד איתו. 

"היי מקס, הכל בסדר?" בלה שאלה אותי בעודה תופסת לרוזי הקטנה את היד. "אני בסדר." אמרתי וחייכתי לרוזי "את רוצה לבוא איתי?" בלה שאלה והנהנתי בראשי. "את אפילו עוד לא שמעת לאן" היא אמרה וגיחכה. "לא מעניין אותי. רק תוציאי אותי מהמקום הזה" אמרתי בכנות והיא הנהנה בהבנה. "תתלבשי, אני אכין את רוזי." היא אמרה והנהנתי בראשי. התקדמתי לחדרי במהירות ונכנסתי אליו, סגרתי את דלת החדר ופניתי אל ארון הבגדים שלי. פתחתי אותו והוצאתי מכנס ג'ינס וחולצה שחורה וחלקה. שרווליה היו קצרים. מזג האוויר היה חם בחוץ. ולא התחשק לי לשים שרוול ארוך. אני מקווה לא להראות מוזר. אספתי את שיערי לפקעת ולקחתי את הטלפון שלי.. לפתע הדלת נפתחה ורובי הופיע בכניסה. "לאן זה?" הוא שאל והשאלה שלו עוררה בי כעס. "זה לא אמור לעניין אותך רובי." אמרתי ויצאתי מהחדר. משאירה אותו לבד. "אבל זה כן מעניין אותי מקס. לאן את הולכת?" הוא שאל אותי ולא היו בי כוחות להתמודד איתו. אז פשוט עניתי. "אני נוסעת עם בלה." אמרתי והוא הנהן. משמע השם שלה עורר בו תחושת ביטחון. הוא כנראה סומך עליה. היה נראה כאילו הוא רוצה  להתחיל משפט אך הלכתי מבלי לשמוע. הוא רצה להתרחק... לא?

"את מוכנה?" בלה הופיעה בלבוש שאני לא רגילה לראות אותה בו. למרות שהיא תמיד הייתה מסודרת ומטופחת, היא לא הרבתה לצאת מהבית בגלל התינוקות החדשות. "אני מוכנה." אמרתי ובלה סימנה לרוזי לבוא. היא סידרה מעט את שיערה שהיה אסוף לצמה לא פחות ממושלמת. רואים שבלה קלעה אותה. "עבודה יפה עם השיער של רוזי, לאו." בלה אמרה והבטתי בה בהפתעה. עבודה מדהימה לאו. 

בלה לקחה את מפתחות האוטו שלה ואת התיק מעצבים שלה. היא נישקה את רובי לשלום והוא לחש משהו באוזנה, זה עורר בה צחוק. חייכתי מעט ואז הרגשתי לשון ארוכה מלקקת את ידי. הבטתי למטה וראיתי את לוציפר, הכלב שלא ממש יצא לי לראות בזמן השהות שלי כאן. "שלום לך" רכנתי כדי ללטף אותו וחיוך עלה על פניי. הוא חמוד. "אז אני רואה שלוציפר הציג את עצמו בפנייך" בלה אמרה בחיוך ולוציפר החל להתשגע ברגע שראה את בלה. הוא בטח אוהב אותה נורא. "הוא התינוק הלא כל כך קטן שלי" בלה אמרה בחיוך וליטפה את לוציפר בחום. בחירה מאוד מיוחדת של שם לכלב. 

"קדימה, שנצא?" בלה שאלה אותי והנהנתי בראשי. יצאנו מהאחוזה והרגשתי מוזר. מעולם לא יצאתי מהבית בשביל הכיף. "הכל בסדר מקס?" בלה שאלה וחייכתי אליה והנהנתי בראשי לחיוב. הכל מעולה! התקדמנו אל עבר אוטו וורוד ומרשים. רוזי נכנסה אל המושב האחורי ואני עזרתי לה לחגור. בזמן שבלה התניעה את הרכב. מיד לאחר מכן גם אני נכנסתי והתחלנו בנסיעה. "נתחיל בלהוריד את רוזי בבית הספר ואז נלך לבית קפה. נשמע טוב?" בלה שאלה והנהנתי בראשי. "נשמע מעולה" אמרתי בחיוך והבטתי מחוץ לחלון. אני אוהבת את החופש הזה. את האוויר הנעים ואת העננים הגדולים. אני אוהבת לראות אנשים חוצים את מעבר החצייה וילדים קטנים בדרכם לבית הספר. 

אני רוצה את החופש הזה.