גיבור המאפיה

בוקר במשפחת גארסיה

רובי-

"בוקר טוב פיליפ" שמעתי את דלת הבית נפתחת ואת בלה מברכת את חברה הטוב ביותר שנכנס ונראה נסער במיוחד. "צרות בגן עדן?" שאלתי את פיליפ בסרקזם והוא נראה מיואש לגמרי. "זה ג'רמי, אני זרקתי אותו." פיליפ אמר ובלה מיד חיבקה אותו. זה הסימן שלי ללכת. 

התקדמתי אל עבר החדר המאולתר של מקס, מכיוון שהיא לא הייתה מוכנה בשום אופן לישון בחדר שלי, והתעקשה למקום משלה שלא יפריע לאף אחד. דפקתי בדלת בעדינות ושמעתי את צעדיה של מקס מתקדמים לעבר הדלת. "בוקר טוב." היא פתחה את דלת החדר והכריזה בחיוך ביישן. "בוקר טוב מקס." אמרתי והיא המשיכה בענייניה. "מה את קוראת?" שאלתי אותה והיא התיישבה על הספה הנפתחת אך הנוחה במיוחד שתפקדה כמיטה. "אני קוראת קצת על פוסט טראומה." מקס אמרה ושתי המילים האחרונות במשפט שלה הדהדו בראשי כמה פעמים. "על מה?" שאלתי ובלעתי את רוקי. "זה בסדר רובי.. אני רק בודקת אפשרויות." היא אמרה וניסתה להרגיע אותי. "את חושבת שקלייר היא פוסט טראומתית?" שאלתי אותה כדי לאמת את מחשבותיי. מקס הנהנה בראשה והביטה ברצפה במבט מצטער. "אני חוששת שכן." היא אמרה ונראתה כאילו זה הדבר האחרון שרצתה להגיד. ההבנה מיד הכתה בי, כל ההתנהגות, הפרנויות, האלימות. 

זה הכל מסתכם בדבר אחד. פוסט טראומה. "אני מצטערת.. " היא אמרה ואחזה בידי במין נחמה כזו. "זה.. זה בסדר. אני רק צריך לעכל." אמרתי והתיישבתי לידה וניסיתי להביט בספר שהחזיקה בידה. "אתה מתעניין בפסיכולוגיה?" מקס שאלה אותי ברגע שהבטתי אל תוך הספר. "לא כל כך.." אמרתי וחזרתי להביט בה. הספר הכי טוב שיצא לי לקרוא. היא הביטה בי במבט שואל, מעט מבולבל. "אני מצייר, אם זה מה שרצית לשאול." אמרתי ונפתחתי כמו שמעולם לא נפתחתי בפני משהו. "באמת?" היא שאלה וזיק קטן של התלהבות הופיע בעיניה. "באמת." אמרתי בחיוך. "יש לך יצירות?" היא שאלה אותי והנהנתי בראשי. "אולי יבוא יום ואראה לך אחת שאני עובד עליה כבר זמן מה. אמרתי וחיוך קטן הופיע על פניה. "אני סומכת על זה." היא אמרה בציפייה והמשיכה לקרוא. אפילו השתיקה איתה הייתה מהנה. 

לאחר כמה שניות שישבתי לידה וניסיתי לפענח את מבטה התמים צלצול של טלפון העיר אותי ממחשבותיי. זה לאו. "היי לאונרדו." אמרתי ברשמיות למקרה שמאזינים לטלפון הפרטי שלי, שאני לא מרבה להשתמש בו. "זו ברטה. היא יצרה קשר. יש לנו איום חדש." אמרתי וליבי החסיר פעימה. אני לא אתן לעוד אסון לפקוד את המשפחה שלי. לא עכשיו. קמתי במהירות ויצאתי מחדרה של מקס. דמיינתי את מבטה המבולבל וחיוך קטן עלה על פניי. התקדמתי במהירות אל עבר משרדו של לאו, דפקתי על הדלת מספר פעמים עד שהיא נפתחה. לאו ותומאס היו בפתח. "תומאס, טוב לראות אותך." אמרתי ולחצתי את ידו והתקדמנו לשבת בשולחן הפגישות העצום. "מה העיניין?" שאלתי ותומאס הציג לי כמות מטורפת של תמונות של מקס. "מי צילם אותה?" שאלתי וקולי רעד מעט. הרגשתי שאני עומד להתמוטט מכמות העצבים העצומה ששררה בגופי. "זה אחד החיילים של ברטה, אני ותומאס חוששים שמקס תחת מארב." לאו אמר וגוש של פחד הופיע בחזי. מעולם לא הרגשתי כל כך הרבה רגשות במקביל. "אני.. אני צריך שנייה." אמרתי ויצאתי ממשרדו של לאו. אני צריך אוויר.

נשימותיי האיצו והאיצו. והמועקה בחזי, גדלה בהתאם. יצאתי אל המרפסת כדי לנשום. הכעס שהתחולל בגופי לא איפשר לי. "רובי? הכל בסדר?" שמעתי את קולה של מקס. "כן... כן ילדה. תכנסי הביתה." לא הייתי מוכן שהיא תראה אותי. לא ככה. לא במצב הכי פגיע שלי. "זה בסדר... אני כאן איתך." היא אמרה והתיישבה לידי. הרגשתי את חום גופה לידי, הרגשתי את הנשימות שלה על הכתף שלי. היא הייתה כל כך קרובה. והיה לי כל כך קשה לעמוד בפניה. "תנשום רובי. אתה בסדר." הקול שלה, המילים שלה החזירו את האוויר אל תוך ראותיי. היא שמה את ידה על ידי והחזיקה אותה בתמיכה. אני יודע שהיא מעולם לא הייתה במצב כזה. "אני בסדר ילדה, הכל בסדר." אמרתי והחזקתי את ידה בחזרה. לא רציתי לגרום לה לדאוג. אך הדאגה כבר הייתה בעיניה. "זה בסדר רובי, זה בסדר להיות לא בסדר." היא אמרה והמשפט הזה הדהד בראשי מספר פעמים. היא הניחה את ראשה על כתפי ועצמה את עינייה. כאילו היא הייתה צריכה תמיכה לא פחות ממני. "מה מטריד אותך מקס?" שאלתי אותה והרגשתי את הדמעות שלה נופלות על חזי. ואת הבכי הקטן והחרישי שניסתה להסתיר. "מה קורה מקס?" אמרתי וניסיתי לסובב את פניה אליי, אך היא לא נתנה לי להביט בה. "אני מרגישה שמישהו צופה בי. בכל דבר שאני עושה. ואני... אני מפחדת רובי." היא אמרה וכל הרגשות שהרגשתי הצטמקו לעומת המילים שיצאו לה מהפה. עכשיו אני בטוח. מקס תחת מארב. והיא צריכה להיזהר.