גיבור המאפיה

בת הזוג שלי

רובי-

"בוקר טוב לאו" אמרתי ולחצתי את ידו של אחי הקטן, שהיה עסוק בלהאכיל את ריי. "איפה בלה ודון?" שאלתי וחיפשתי אותן בעיניי. "בחדר, היא מחליפה לה בגדים." הוא אמר בטון מרגיע. "מה עם הילדה ההיא?" לאו שאל אותי ולרגע שחכתי. מקס. "קלייר חנקה אותה אתמול." אמרתי ולאו הביט בי בהפתעה. "אתה בטוח?" הוא שאל אותי והנהנתי במהירות בראשי. "היא לא תשקר." אמרתי לו בטון מעט מזהיר והוא נסוג לאחור. "אני אלך לבדוק שהיא התעוררה." אמרתי והתקדמתי אל עבר החדר שלי. דפקתי בדלת חדרי במהירות ושמעתי קולות בכי חרישי. נכנסתי אל החדר מבלי לחשוב פעמיים. מצאתי אותה יושבת על מיטתי מסתכלת במחשב הלפטופ שכנראה השראתי שם. "כולם מחפשים אותי." היא אמרה בקול רועד ואני התקדמתי לעברה וסגרתי את המחשב. "אל תתייחסי לזה. מי שאפילו יעז להתקרב אלייך ימות בייסורים." אמרתי לה והיא נלחצה אפילו יותר. "אני.. אני לא יכולה לחשוב על העובדה שמישהו ימות בגללי." הוא אמרה והתיישבתי על המיטה. "זה לא בגללך. זה בגלל שהוא התעסק עם האנשים הלא נכונים. אוקיי?" אמרתי והיא הנהנה בראשה. הטלפון שלי קיבל התרעת הודעה. 

גלוריה: אני באה. עכשיו. אתה חייב לי כמה הסברים.

ראיתי את ההודעה מגלוריה וחשכו עיניי. היא לא יכולה לבוא. לא עכשיו. 

את\ה: מה קרה גלוריה?

גלוריה: מי זאת? עם מי נכנסת לבית שלך?

את\ה: זו אף אחת. אל תבואי גלוריה. נדבר על זה מחר

אמרתי והרגשתי כמו טמבל מוחלט. "מי זה היה?" היא שאלה בתמימות ואז מיד הבינה מה היא שאלה. "זו חברה שלי. היא רוצה לבוא לכאן." אמרתי למקס מפני שלא הצלחתי לעצור את עצמי מלענות לה. "אז אני חושבת שזה לא כדאי שאהיה פה... היא.." מקס אמרה וקטעתי אותה. "היא לא באה." אמרתי והיא הביטה בי בבלבול. "מה?" היא שאלה אותי בבלבול מוחלט. "למה?" היא שאלה אותי "כי היא מעולם לא הייתה פה. ועכשיו זה לא הזמן הטוב ביותר." אמרתי ולפתע שמעתי דפיקות חזקות על הדלת. למקס היה מבט מעט מבועת. "אני כבר חוזר" אמרתי והלכתי לבדוק מי נמצא בדלת.

"מי זה?" שאלתי וניחשתי לעצמי שגלוריה באה למרות הכל. "זו אני" אמרתי וזיהיתי את הקול שלה ממרחקים. פתחתי את הדלת בעצבים . "אמרתי לך לא לבוא נכון?" קראתי בעצבים ומיד הבחנתי במבטה המייבב. "אל תבכי." אמרתי ואספתי אותה לחיבוק. "היא כלום. היא כלום אוקיי?" אמרתי והיא התפרקה בתוך חזי המנופח. "היא כאן?" גלוריה שאלה והתנתקה מהחיבוק. "לא. היא לא כאן. אמרתי לך.. היא שום דבר." אמרתי והרגשתי את עיניה הירוקות של מקס שורפות לי את הנשמה. "אני רוצה לראות." היא אמרה והחלה לחפש בביתי. היא הבחינה בלאו ולא טרחה אפילו להציג את עצמה. "שלום לך, אני לאונרדו." הוא אמר והבחין בחוצפה שלה. "אחר כך." סימנתי לו עם שפתיי והוא הביט בה בגועל. "מי זאת?" הוא סימן לי עם שפתיו בגועל. "חברה שלי. תדבר יפה לאו." הזהרתי אותו והוא המשיך בשלו. מאוכזב ממני. מיד התנתקתי מהמחשבות כששמעתי צעקה מהחדר שלי. 

"תעזבי אותי!" מקס קראה בעדינות ולא העזה לבכות. "מי את? הא?" שמעתי את גלוריה ויכולתי לנחש שמשהו לא טוב קורה שם. נכנסתי במהירות לחדרי והבחנתי בגלוריה מצמידה את מקס לקיר ועוצרת אותה מלזוז. גלוריה הייתה נמוכה יותר ממקס. ידעתי שמקס יכולה עליה. תפסתי בכתפייה של גלוריה בחוזקה ותלשתי אותה ממקס. "מה את עושה גלוריה?" שאלתי אותה והיה כעס רב בקולי. "היא בבית שלך רובי! ואני מעולם לא הייתי כאן! איך זה הגיוני בכלל?" היא שאלה והביטה במקס בגועל. מקס מיד השפילה את מבטה. היא לא צריכה לעבור את זה. "גלוריה, אני נשבע לך ש.." אמרתי ועצרתי את עצמי. "שמה?" היא שאלה וחיכתה שאשלים את משפטי. "אני נשבע לך שהיא כלום" אמרתי ומקס השפילה את מבטה. היא נראתה מובסת, מכל הבחינות. "קדימה, עכשיו בואי ותציגי את עצמך למשפחה שלי כמו בן אדם." אמרתי והיא גלגלה את עיניה. "מצטערת" היא אמרה בלעג והתקדמה אחריי. הגנבתי מבט מתנצל אל עבר מקס, אך היא הסיטה את מבטה ממני במהירות.

מקס-

"אני נשבע לך שהיא כלום" רובי השלים את משפטו ואני מיד השפלתי את מבטי. הרגשתי מושפלת. "קדימה, עכשיו בואי ותציגי את עצמך למשפחה שלי כמו בן אדם" רובי אמר לגלוריה והיא גלגלה את עיניה. "מצטערת" היא השחילה בלעג והשתרכה אחריו. רובי הביט בי במבט חטוף ומתנצל. אך מיד הסתובבתי והתחלתי לארוז את המעט שיש לי. אני לא יכולה להישאר כאן ולהרוס משפחה שלמה. 

לקחו לי בדיוק שתי דקות לקחת את חפציי ולהתקדם. אני יודעת שאני מסכנת את חיי. אבל אני לא יכולה להישאר כאן. פתחתי את דלת החדר של רובי ורובי בדיוק הופיע שם. אוי לא. "לאן את הולכת?" הוא שאל אותי וחסם את היציאה בגופו הענקי. "תודה שנתת לי להישאר רובי. אבל אני צריכה ללכת." אמרתי והשתחלתי לבחוץ. "מה עם ההסכם שלנו?" הוא שאל אותי ונעצרתי. "תחשיב אותו כמבוטל. אני בטוחה שיש המון פסיכולוגיות שישמחו לעבוד כאן." אמרתי לו והתקדמתי אל עבר הדלת. "תודה לכם על האירוח." אמרתי לבלה הנחמדה ולבעלה. "את כבר הולכת?" בלה שאלה אותי ופתחתי את פי כדי לדבר. אבל רובי מיד קטע אותי. "לא.. אנחנו כבר חוזרים." הוא אמר ופתח לי את דלת הכניסה. יצאתי וניסיתי לברוח. אך רובי מיד תפס אותי. "אני מבטיח לך, אני לא מחזיק אותך כאן בכוח. אני רק מנסה לשמור עלייך." הוא לחש לאוזני והרפתי מיד. לפתע הכל הרגיש שונה, הרגשתי שכולם צופים בי. "פאק!" רובי קרא ומשך בידי והחל לרוץ אל תוך היער. הוא הבין שמסתכלים עלינו. ושהחיים שלי בסכנה מיידית.