גיבור המאפיה

חור בזיכרון

רובי-

"אתה יודע שאתה תצטרך להגיד לה.. נכון?" תומאס אמר ולאו הנהן וחיזק את דבריו. "אני יודע.. אני יודע." הוא אמר ולא הייתי בטוח למי הוא התכוון... למקס או לגלוריה. אני מבולבל לגמרי. "אה ועוד משהו.. אתה טמבל." לאו אמר ודחף אותי בצורה ילדותית. "אני יודע את זה. אני לא צריך תזכורת, תודה לאו." אמרתי ללאו בסרקזם והוא יצא מהחדר. "אני צריך לדבר איתך על משהו." תומאס אמר והנהנתי מיד בראשי. "זו רוזי.. היא לא מפסיקה לשאול על קלייר." הוא אמר וליבי התרסק. רוזי מתגעגעת לאחותה. ובצדק. "חשבתי להפגיש בניהן.. מה דעתך?" תומאס שאל והנהנתי בראשי. "צריך לשאול את קלייר." אמרתי ותומאס הנהן בראשו. "אני אעשה את זה ברגע שמקס תסיים איתה. 

===========================================================

"אני שמח שהנושאים החשובים התבהר. אני אדבר איתך בקרוב."תומאס אמר ולחץ את ידי. הוא יצא מהמשרד שלי והמועקה בחזה שלי הופיעה. בדיוק בטיימינג הכי נורא. לפתע צליל של הודעה העיר אותי ממחשבותיי. שמה של גלוריה הופיע על הצג. 

גלוריה: היי... התגעגעתי אלייך רוב.. חשבתי לקפוץ לבקר אותך, מה אתה אומר?

את\ה: בפעם אחרת גלוריה, אני עסוק.

הקלדתי ואז מיד מחקתי.

את\ה: תגיעי בערב.

עניתי ויכלתי לדמיין את פרצופה המרוצה. חיוך קטן עלה על פניי אך מיד פרצופה המרוצה של גלוריה התחלף בעיניה הירוקות של מקס. ובמבטא הנעים והלא אמריקאי שלה. ובניחוח קיץ שהיא משאירה אחריה בכל פעם שהיא חולפת. 

ניערתי את ראשי ממחשבותיי ויצאתי מהמשרד, להתאוורר. פגשתי בבלה והיא סמנה לי לבוא. היא נראתה כעוסה. "לאו סיפר לי." היא אמרה והבטתי בלאו במבט רצחני. "השמועות מתפשטות בבית הזה במהירות גדולה מידיי. שאף אחד לא יגיד כלום למקס." אמרתי ובלה לא ממש הקשיבה לי. "זה לא משנה מי יודע ומי לא, מה שמשנה עכשיו זה שאתה חמור! וגבר טיפוסי!" בלה קראה בכעס והביטה בי במבט שגרם לי לפחד. "גבר טיפוסי? מה זה היה אמור להביע?" שאלתי את בלה במחאתיות. "אתם מזיינים כל דבר שזז ואז מופתעים שאתם מתוסבכים" בלה אמרה ולאו הביט בה בהפתעה. "אל תיקח אישית לאו, אתה שונה" היא אמרה בחיוך וגיחכה מעט. "תומאס עדכן אותך בהכל?" שאלתי את לאו והוא הנהן בראשו. "אני בסדר עם זה, אבל אם קלייר תפגע ברוזי..." לאו אמר ואני מיד סימנתי לו לשתוק. "קלייר גם אחותך, התאומה, אז תסתום." אמרתי לו ובלה הביטה בו במבט רצחני. "אני בסך הכל התכוונתי לזה שאני לא רוצה שרוזי תפגע ממנה." "מה דעתך על לסתום ולקחת את לוציפר לטיול?" בלה אמרה ואני גיחכתי. 

מקס- 

"היי" אמרתי ונכנסתי לחדרה של קלייר. היא בדיוק סירקה את שיערה. "היי" היא אמרה והתיישבה. "איך את מרגישה היום? " שאלתי אותה בחיוך, מתה מפחד שתטיח בי את הכעס שלה שוב. "אני מצטערת על מה שאמרתי לך אתמול." קלייר אמרה ואני הבטתי בה בהבנה וסלחנות. "זה בסדר קלייר, אני יודעת שיש בך כל כך הרבה זעם שאת רוצה לכעוס ולצעוק על העולם כולו." אמרתי והיא הנהנה בראשה. "אני כל כך מתגעגעת למה שהייתי." היא אמרה והתחילה לבכות בשקט. שאף אחד לא ישמע אותה. "את מסכימה לי לחבק אותך?" שאלתי אותה והיא הנהנה בראשה. התקדמתי אליה ואספתי אותה לחיבוק מכיל. כזה שאפילו גם אני קצת הייתי צריכה. "זה בסדר, את יכולה לבכות, הם יכולים לשמוע." אמרתי והיא בכתה את נשמתה החוצה. הוציאה את כל הרעל שהצטבר בתוכה. "אני איתך, אוקיי? ואני הולכת לעזור לך לגבור על הטראומה שעברת ולחזור לחיים שלך. אני אלמד אותך להתגבר." אמרתי והיא הנהנה בראשה. "תודה" היא לחשה והרפתה מהחיבוק מעט. התנתקנו והבטתי בעיניה. "את תמצאי אושר." אמרתי ורק אז קלטתי כמה היא יפה, וצעירה. השיער החום והמבריק שלה נח על כתפיה כמו משי, וכמה נמשים בצבצו על אפה ועל מצחה. ואת עיניה החומות אך הבהירות מביטות בעיניי. היא מהפנטת. היא מזכירה מאוד את האחים שלה.  

כמה דפיקות בדלת העירו אותי ממחשבותיי. "כן?" שאלתי ותומאס פתח את הדלת. "היי." תומאס אמר ואני הבנתי שזה הסימן שלי לצאת. "ביי קלייר" אמרתי והיא נופפה לי בידה, יכלתי לראות התחלה של חיוך על שפתיה. סגרתי את הדלת אחרי שיצאתי והתקדמתי אל עבר החדר שלי. הפגישה היום הייתה מוצלחת. נכנסתי לחדרי וסגרתי את הדלת. 

"לך מכאן, רובי. אני לא רוצה לשמוע"

קולי הפגוע הדהד בראשי ברגע שסגרתי את דלת החדר שלי. מה קורה כאן? חשבתי לעצמי והתקדמתי אל עבר מראת השירותים. הבטתי בה וניסיתי לפקס את עצמי. פתחתי את ברז המים והנחתי את ידי מתחת לזרם המים הקרירים. התזתי מעט מים על פני, וניגבתי אותן בעזרת מגבת שהייתה תלויה ליד הכיור הצחור.

===========================================================

השמש החלה לשקוע, החלטתי לצאת מעט מהחדר, להתאוורר. פתחתי את דלת חדרי וחשבתי על הפלאשבק המוזר שהיה לי. בחרתי שלא לדבר על זה עם רובי עד שהכל יתבהר. התקדמתי וירדתי את שלושת המדרגות המבדילות בין מסדרון החדרים למשרד. שמעתי צחקוקים מוכרים ולא אהובים. 

"היי מקס"

"היי גלוריה."