גיבור המאפיה

תחזור

מקס-

"תפתחי את הדלת"  זה היה רובי. "אמרתי תפתחי את הדלת מקס!" הוא שאג בקול. "מקס!" קולו של רובי דפק בראשי כמו פטישים. "פאק אני לא רוצה לפתוח רובי! אני לא רוצה לפתוח את הדלת המטומטמת!" אמרתי והטחתי את ראשי בחוזקה על הדלת וקראתי בבכי. שמעתי את נשימותיו של רובי לידי. "מקס... בבקשה." רובי אמר בטון יותר חלש. "לך מכאן, רובי. אני לא רוצה לשמוע." אמרתי בטון שבור אך כועס. הוא הלך. 

עיניי נפתחו בבהלה מהחלום שהופיע. כאבים עזים תקפו אותי באיזור הבטן. "מקס" קולה של בלה החזיר אותי למציאות. "תודה לאל." היא אמרה וחיבקה אותי. אנחת כאב קטנה יצאה מפי. "מה.. מה קרה?" היא שאלה אותי אך לא יכלתי לדבר מרוב כאב. "כואב לי." אמרתי בחולשה והיא הנהנה. "אני יודעת מקס. אבל את תעברי את זה." היא אמרה ורופא שנראה בשנות הארבעים לחייו נכנס אל החדר שבו הייתי. "מקסין? זאת את?" הוא שאל "מקס." תיקנתי אותו והוא הנהן בראשו. "מה שלומך מקס?" הוא לא הפסיק לשאול שאלות. "כואב לי." עניתי בפשטות והוא הנהן בראשו. "זה לגמרי מובן אחרי כל מה שעברת.." הוא אמר ורשם כמה דברים במחברת שלו. "בהמשך היום נערוך לך כמה בדיקות... קחי לך את היום להתאושש." הוא אמר ויצא משם. תודה לאל. "השיער שלך.." בלה אמרה והעבירה את אצבעותיה בשערי הקצרצר. "אני שונאת את זה." אמרתי ולא הצלחתי שלא להיזכר בכל מה שקרה שם. עם ברטה. 

"רובי חזר?" שאלתי את בלה והיא הנידה בראשה. "עוד לא." היא אמרה והרגשתי כאילו מישהו מוחץ את ליבי. נזכרתי ברגעים האלה, ברגעים האלה שלא רציתי שהוא ילך, אני התגעגעתי אליו, אני ציפיתי לו. דמעה קטנה ירדה במורד הלחי החיוורת שלי. שנכון לעכשיו הייתה חבולה. "אני יודעת שרצית אותו לידך." בלה אמרה ושנייה לאחר מכן דלת החדר נפתחה, לאו ותומאס הופיעו עם זר של פרחים וקופסת שוקולדים. חיוך קטן עלה על פניי. "תודה" אמרתי ומיד לאחר מכן פרצתי בבכי. בכי שהכאיב לי בכל מקום בגופי. "למה את בוכה מקס?" לאו שאל אותי ונראה מעט מודאג. "מעולם לא הביאו לי זר של פרחים". "באמת?" שמעתי כל מוכר שהתנגן בראשי כמו הרמוניה. רובי?

הבטתי אל עבר הדלת והוא היה שם. הוא עמד שם מזיע כולו, מתנשף. וכל כך שמח לראות אותי. כל מה שרציתי היה לקום מהמיטה ולחבק אותו. ניסיתי לקום אך הכאב המייסר לא אפשר לי זאת. רובי מיד רץ אליי ואסף אותי לחיבוק. חיבוק שכל כך רציתי. "תודה לאל. תודה אלוהים." שמעתי את רובי ממלמל לעצמו ואני אפשרתי לעצמי להתפרק. רובי הרפה את החיבוק ובחן אותי באיטיות. "השיער.." הוא אמר וסלסל אותו בעזרת אצבעו. הרכנתי את ראשי במבוכה. לא רציתי שהוא יסתכל עליי. לא ככה. "את יפהיפיה מקס." הוא אמר וחייך לעברי חיוך מנחם. הבטתי בפניו שהיו כל כך קרובות לפניי. רק אז קלטתי שכולם עזבו את החדר. הרשיתי לעצמי להביט עמוק אל תוך עיניו. שהיו צריכות מנוחה. "אני רוצה לשמוע מה עברת שם מקס." הוא אמר והתיישב לצידי במיטה. "גהינום. עברתי גהינום." אמרתי ונזכרתי בתופת שעברתי שם. במשך זמן מה. "אני ראיתי כל סרטון וסרטון. אני סבלתי יחד איתך." הוא אמר והבטתי בו במבט מתנצל. "אני מצטערת שהיית צריך לראות את זה." אמרתי והוא גיחך לעצמו. "אל תתנצלי מקס." הוא אמר ואחז בידי. "כל בוקר שפקחתי את עיניי, הכתה בי שוב ושוב ההבנה שאני במקום הארור הזה." אמרתי והתמסרתי למגע החמים שלו. "אני מבטיח לך שאני לעולם לא אתן לדבר כזה לקרות, זוכרת? לא במשמרת שלי." הוא אמר ונזכרתי ביום הראשון שהכרנו.

"אתה יודע? חשבתי שאתה אידיוט מוחלט. אבל מתברר שאתה בן אדם מאוד סביר." אמרתי וחייכתי מעט. "רק סביר?" הוא שאל וגיחך. הרבה יותר מסביר. 

============================================================

"היי, אני מצטער על ההפרעה. אפשר שנייה עם מקס ביחידות?" אחת מהרופאות נכנסה. "זה בסדר.. הוא יכול להשאר." אמרתי ורובי נדרך מעט. "את בטוחה?" היא שאלה אותי והנהנתי בראשי. "אני בטוחה." אמרתי לא מבינה למה כל כך חשוב לה לדבר איתי ביחידות. "את הגעת אלינו עם דימום מאסיבי בבטן.. ומאוחר יותר גילינו שזה מגיע מאיזור הרחם." הרופאה אמרה והבטתי בה מבולבלת. "ניסינו לייצב את המקום ולהחזיר את התפקוד המלא שלו... אך הדימום היה גדול מידיי ולא נעצר בזמן." היא אמרה וליבי דפק במהירות. "אני ממש מצטערת אבל את לא תוכלי להיכנס להריון." הרופא אמרה וללא כל שליטה הבכי פרץ. "אני מצטערת." היא אמרה. רובי קפא. הוא לא ידע איך להגיב בסיטואציה כזו. ובצדק. "אני מצטער" הוא לחש וחיבק אותי מעט. "אני חסרת משמעות רובי." אמרתי בבכי והוא תפס ברכותיי. "את לא חסרת משמעות מקס. לעולם אל תחשבי ככה." הוא אמר ומשהו במשפט שלו עורר בי טיפת תקווה. "מה הסיכויים שלי כן להיכנס להריון?" שאלתי אותה בקול רועד. "הסיכויים הם מתחת לעשרים אחוזים." היא אמרה וקיבלתי אגרוף אל תוך ליבי. 

אני חסרת משמעות.