גיבור המאפיה

בוקר טוב

מקס-

פתחתי את עיניי והרגשתי כאילו קרן שמש חדרה ישירות אל תוך קרנית העין. חסמתי את עיניי בעזרת ידיי בכאב וקמתי מהמיטה, רצתי אל עבר השירותים והתזתי מעט מים על פני כדי להעביר את תחושת הצמרמורת שעברה בי. רובי קם מהמיטה גם הוא ונראה כאילו אתמול בלילה והיום בבוקר לא הפריעו לו כלל. הבטתי בשעון והוא הצביע על אחר הצהריים. שפשפתי את פניי מעט והבטתי מעבר לחלון. לפתע יד גדולה ליפפה את עצמה מסביב למותן שלי. "אני מצטער, אוקיי?" קול מוכר ואהוב לחש אל אוזני. "זה בסדר." עניתי לרובי והאשמה בקולו כמעט הרגה אותי. "היה לי כיף." אמרתי ורובי גיחך מעט. "כיף גדול." הוא מלמל לעצמו בסרקזם ונכנס אל המקלחת. פתחתי את הטלפון שלנו וזיהיתי שיחה מבלה. חייגתי אליה בחזרה והצמדתי את הטלפון לאוזן.

"מקס!" בלה קראה בשמי בעליזות. "היי בלה, התגעגעתי אלייך כל כך! ובקושי עבר יום אחד.." אמרתי ויכולתי לדמיין את חיוכה של בלה מעבר לשיחה. "גם אני מקס!" בלה קראה בעליזות וחיוך קטן הופיע על שפתיי. "רק רציתי להגיד לך שמישהו בשם בן בא לבקר אותי ואת התאומות מוקדם יותר... הוא נראה בדיוק כמוך. הייתי צריכה לנחש שזה אח שלך." בלה אמרה וליבי החסיר פעימה. פני קדרו. "מקס... הכל בסדר?" רובי הביט בי בדאגה ומיד מחקתי את פניי המודאגות והחלפתי אותן בחיוך. "כן, הכל מצוין." אמרתי והמשכתי לפטפט עם בלה.. מה לעזאזל הוא רוצה?

"מה בלה אמרה לך שגרם לך להגיב ככה?" רובי שאל במעט חשד. "סתם... היא ולאו רבו. לא עניין גדול." שיקרתי. בלה ולאונרדו לא רבו. ובלה נתונה תחת סכנה. אני צריכה לספר למשהו, אבל אני לא רוצה שאח שלי ימות. האם זה אנוכי מצידי?

"אני רעבה.." הכרזתי במעט ביישנות. "שנצא לארוחת ערב?" רובי שאל ומיד הנהנתי בראשי. "אבל לפני כן.. אני צריכה למצוא משכך כאבים. הראש שלי הורג אותי." אמרתי ורובי נישק אותי והנהן בראשו. "נעבור בבית המרקחת לפני, בסדר?" הוא שאל והנהנתי בראשי. אני כל כך ברת מזל שיש לי אותו.

התקדמתי אל עבר המזוודה שלי שעוד לא הספקתי לפרוק וחיפשתי בה משהו ללבוש. מצאתי מכנסי חוף בצבע תכלת וגופיה לבנה. התלבשתי במהירות והבטתי במראה, הבטן שלי בצבצה מעט מהגופיה והצלקת המכוערת שבבטני הייתה נראית לעין. הבטתי בעצמי במבט לא מרוצה.. ובצדק. הגופיה הזו הראתה את כל החלקים בגוף שלי שכלל לא אהבתי, ושרציתי להכחיש. "את נראית טוב." רובי לחש באוזני וחיוך קטן הופיע על שפתיי. הבחנתי בתיק איפור קטן והוצאתי אותו מהמזוודה, חיפשתי משהו שיוכל להסתיר מעט את הצלקות. מצאתי קונסילר בצבע העור שלי בדיוק, הוצאתי אותו מהתיק והתחלתי לאפר את כל מה שלא אהבתי, צבעתי את הצלקות שלי במהירות, לא רציתי שרובי ישים לב לכך. "מה את עושה מקס?" רובי שאל אותי ושמטתי את הקונסילר על הרצפה. "כלום." אמרתי והוא הביט שוב בצלקות שלי, שנראו מאופרות במאה אחוז. הוא התקדם אל עבר השירותים ולא הבנתי מה הוא עושה.

"מה.. מה אתה עושה?" שאלתי אותו והוא חזר עם חבילת מגבונים קטנה. הוא הוציא מגבון אחד בקלילות והושיב אותי על המיטה. "אפשר?" הוא ביקש את ידי ונתתי לו אותה בלי להסס. ציפיתי לראות מה הוא יעשה. "זה מי שאת מקס." הוא אמר ומחק את האיפור מידי הבהירה. הוא הרים את חולצתי והביט בצלקת הענקית שבבטן שלי, הצלקת הזו הייתה חדשה, ברטה גרמה לה. "וזה... זה לא מי שאני רובי." הבטתי בבטני המכוערת, שכל כך שנאתי. אבל רובי? רובי הביט בכל חלק וחלק שבי בהערצה מוחלטת. הוא לעולם לא גרם לי להרגיש נשפטת. ולמען האמת? לא ידעתי אם זה בגלל שהוא מרחם עליי או בגלל שהוא לא מיחס לזה חשיבות.

"זה מי שאת הופכת להיות, מקס." הוא אמר ומחק את האיפור לאט לאט מגופי. "לעולם.. אבל לעולם אל תחשבי שהצלקות האלה הופכות אותך לפחות יפה. הצלקות האלה כל כך לוהטות מקס.. את אפילו לא יודעת כמה." רובי אמר והסתערתי עליו בנשיקה צמאה לאהבה.

"תודה שאתה אומר את זה." לחשתי אל תוך הנשיקה. "אל תודי לי מקס." הוא אמר והתנתקנו מהנשיקה המדהימה הזו. "אני אוהב אותך, מקס. אותך ואת הצלקות שלך." הוא אמר וגיחכתי מעט. הוא העלה חיוך על פניי. "אני אוהבת אותך גם, רובי." אמרתי בחיוך מאוהב ורובי אחז בידי. "שנצא?" הוא שאל ומיד הנהנתי בראשי. גוועתי ברעב.

יצאנו מהדירה הקטנה ונכנסנו אל תוך החיפושית ששכרנו. "אני חושב שאני יודע לאן לקחת אותך.. את תאהבי את זה." רובי אמר והתחיל בנסיעה כשידו העצומה מונחת בשלווה על הירך שלי. השמש כמעט סיימה לשקוע והנוף היה מרהיב, לא יכולתי לבקש יותר טוב מהמצב הנוכחי, והכל הודות לרובי. "תודה שעשית את זה בשבילי." אמרתי בחיוך ורובי חייך לעצמו. "זה גם היה קצת בשבילי." הוא אמר והסיר את מבטו מהכביש והביט בי לכמה רגעים. ואני? אני התמוגגתי.