גיבור המאפיה

הצילו

רובי-

"היי רובי, הבאתי לך קפה." בלה אמרה בחיוך מנחם "תודה" אמרתי ביובש ובלה החלה לבכות. "ל..למה את בוכה?" שאלתי את בלה והתקדמתי אליה בדאגה. "אני כל כך מצטערת." היא אמרה ונאנחתי "את יכולה לשם שינוי לא לנסות להיות במרכז העניינים כל הזמן?" הטחתי בבלה והיא נראתה פגועה. "יודע מה? לא משנה." היא אמרה ויצאה מהחדר מתייפחת. למה אני חייב להיות כל כך דביל לפעמים. "בלה חכי!" רצתי אחריה אך זה היה מאוחר מידי. לאו התקרב אליי בצורה מאיימת. למה הייתי חייב להתנהג ככה? "מה הסיפור שלך, הא?" לאו הטיח אותי על הקיר בחוזקה והביט בי במבט רצחני. "רד ממני לאונרדו!" קראתי בשמו והוא הבין שגם אני כועס. אך זה לא גרם לו להרפות. "אתה גרמת לאשתי לבכות!" הוא קרא ברצחניות. הרגשתי את החומות שלי יורדות לאט לאט. "אני יודע." אמרתי והרפיתי את שריריי באפיסת כוחות. "מה קורה לך?" הוא שאל אותי ועזב אותי. ואני התמוטטתי על הרצפה כמו נקבה. הגוש בחזה הופיע. בדיוק ברגע הכי לא מתאים. "אתה בסדר?" לאו שאל אותי והנהנתי בראשי. נשימותיי האיצו והפכו למהירות ומעיקות. "אני... אני צריך רגע." אמרתי וקולי החל לרעוד. לא הצלחתי לשלוט בעצמי. ניסיתי להרגע. אבל החרדה הייתה עמוקה מידיי. 'זה בסדר לא להיות בסדר' קולה של מקס הדהד בראשי מספר פעמים. ואז הסכר נפרץ. "היי.. הכל יהיה בסדר רובי." לאו אמר ואסף אותי לחיבוק. ואני הרשיתי לעצמי להתפרק. 

=============================================================

"היי... מצטערת על הבוקר." בלה נכנסה לחדרי ואמרה בחיוך קטן ורוצה שלום. "אין לך על מה להתנצל בלה. את שומעת?" אמרתי לה ואספתי אותה לחיבוק ששנינו היינו צריכים. "יש חדש על מקס?" היא שאלה אותי והנדתי בראשי לשלילה. "כלום. כנראה שתכננו את האירוע הזה במשך תקופה." אמרתי ותפסתי בראשי. "היא חזקה בלה. אני יודע שהיא תהיה בסדר." אמרתי והיא הנהנה בראשה. "היא עברה דבר או שניים בחיה.. אין לך מה לדאוג." היא אמרה והצטרפה לניחומים שהכנסתי לראשי ללא הפסקה. "אתה חושב שכדאי שנעדכן את קלייר ורוזי בכל מה שקורה?" בלה שאלה אותי... ולמען האמת לא היה לי מושג. אני לא רוצה לחשוב אפילו מה תהיה תגובתה של קלייר. " אמרתי בדאגה ותפסתי בגשר אפי. חושב...

"אני חושבת שכדאי לשתף את קלייר .. מוקדם או מאוחר היא תגלה על העניין." בלה אמרה והיה משהו בדבריה. היא צדקה.. קלייר צריכה לדעת. "בואי נסכם שרוזי לא צריכה לדעת... ולקלייר נספר בהמשך. כשנדע יותר." אמרתי והיא הנהנה בראשה. הבכי של אחת מהתאומות נשמע ובלה חייכה אליי חיוך מתנצל. "התפקיד קורא לי." היא אמרה בחיוך והלכה אל ביתה הקטנה. ואני נשארתי עם מחשבותיי הטורדניות. שוב. מה היא עושה שם? מה עושים לה? ולמה לעזאזל אני לא מצליח להגיע אליה? הכעס שלי רק גבר וגבר ככל שהשעות עברו. יצאתי מחדרי והתקדמתי אל חדר הפגישות. התחלתי לקיים כמה שיחות חשובות. בין היתר שלחתי הודעה לכריסטופר, הדוד שלי כדי שיגיע לכאן ויעזור לנו לפתור את הסוגייה הנוראה הזו. 

את\ה: היי כריס, קרה משהו. משהו שדורש את העזרה שלך. 

כריסטופר: הכל בסדר? אני בדרך.

את\ה: העניינים יתבהרו ברגע שתגיע. תודה דוד. 

כריסטופר: אין בעד מה. נתראה.

סגרתי את הנייד שלי וביקשתי מאחד החיילים שיביא את לאו ותומאס בדחיפות. נכנסתי אל חדר הישיבות והתיישבתי בראש השולחן. את הישיבה הזו אני אנהל. והכל ילך לפי החוקים שלי. פתחתי את המחשב שלי ומייל מכתובת לא מזוהה קפץ לי בצד המסך. פתחתי את המייל וליבי החל לדפוק. הכל ברגע הפך להיות סביב מקס. זה היה סרטון. פאק. 

"היי, אנחנו כאן" לאו נכנס ותומאס אחריו. הם הבחינו בפניי החיוורות. "מה קורה?" תומאס שאל אותי וסימנתי לו וללאו לבוא. "שלחו לי סרטון." אמרתי ובלעתי את רוקי בפחד. "כריסטופר אמור להגיע. אולי נחכה לו?" לאו שאל אותי ופתחתי את הסרטון בלי לחשוב פעמיים. 

מקס-

"תחייכי למצלמה מקסין" אחד השומרים שלא חסך ממני שום סבל אפשרי קרא לי בשם שכל כך שנאתי שקראו לי בו. "אל תקרא לי ככה." אמרתי בטון מעט פגיע אך השתדלתי להראות חזקה. ידעתי למי הוא הולך לשלוח את זה. אותו השומר הביא שוט וליטף את חזי בצורה מבחילה. אני לא רוצה להיות כאן יותר. "תספרי עד שלוש." הוא אמר ולא ידעתי איך להגיב.. "קדימה זונה!" הוא קרא בכעס ואני נאלצתי לספור. "אחת.. שתיים.. שלוש." אמרתי ומכת שוט חזקה הוטחה בגופי והשאירה סימן אדום ושורף. פאק, זה כואב. אך לא נשברתי. "תספרי שוב." הוא אמר ונשמתי עמוק והמשכתי. רובי לא יכול לראות אותי נשברת בסרטון הזה. "אחת... שתיים, שלוש." אמרתי ועוד צליפה כואב נחתה על גופי, הפעם במקום אחר. "שוב!" הוא קרא בכעס ועיניו לא הראו טיפת חמלה. "אחת... שתיים... שלוש" ספרתי בפעם השלישית. והפעם השוט הוטח על בטני. היא עדיין רגישה מכל המכות שחטפתי שם. "פאק!" זעקת כאב נשמעה ממני. נשברתי. אני נשברתי והבן אדם החולני הזה זוכה להנות מלאות אותי סובלת. התכווצתי בכאב ודמעות זלגו מעיניי. אני לא יכולה יותר לעזאזל. 

"תזדקפי מקסין!" הוא קרא שוב. בשם הנתעב. התיישרתי בקושי רב והפעם, ללא שום התרעה. הוא הכה בבטני בחוזקה כל כך עצומה. הבחילה עלתה והקאתי את נשמתי. הקאתי נוזל אדום שנראה כמו דם. הכאב היה כל כך עצום. לא הצלחתי לתפקד כראוי. אותו המאבטח לקח את המצלמה וכיוון על פניי. "מידיי יום אתה תקבל סרטון כזה.. כל פעם בסגנון אחר. עד שלא תמסור לברטה את ההון!" ההון? איזה הון?