גיבור המאפיה

הביתה

מקס-

"היי.. מוכנה לחזור הביתה?" רובי נכנס אל החדר שבו שהיתי בשבועיים האחרונים. "אני מוכנה." אמרתי וקמתי מהמיטה בזהירות. "בפעם הבאה תבקשי עזרה מקס." רובי רטן בעצבנות ואני גיחכתי מעט. "זה בסדר." אמרתי בחיוך קטן ולקחתי את החפצים שלי. הפלאפון של רובי צלצל. הוא שלח אליי מבט מתנצל ויצא מהחדר. "היי גלוריה.." שמעתי אותו מדבר וקולו התרחק לאט לאט. גלוריה המזורגגת. 

כמה דפיקות נשמעו על דלת החדר. "כן?" הדלת נפתחה ואחת מהאחיות הופיעה. "היי" היא אמרה בחיוך. "היי." עניתי לה והתיישבתי. "היום את משתחררת הביתה." היא אמרה והנהנתי בראשי. "אנחנו נערוך כמה בדיקות אחרונות ונסיים כאן." היא אמרה בחביבות והוציאה את הציוד שלה. את יכולה להרים את החולצה בבקשה?" היא שאלה והרמתי את חולצתי. הבטן שלי, שעוד לא העזתי להביט בה נחשפה. "זה נראה יותר טוב." היא אמרה ונגעה בתפרים. "זה כואב." אמרתי לה וסבלתי כל כך. "אני יודעת." היא אמרה והחזירה את חולצתי בחזרה. "אבל אני מבטיחה לך שהכל יעבור." היא אמרה והנהנתי בראשי בחיוך. "אבל אני לא אצליח להביא ילדים." אמרתי בקול רועד מעט. "תישארי אופטימית." היא אמרה ויצאה מהחדר. נשמתי עמוק והתחלתי לארוז את חפציי. 

================================================================

"מצטער שלקח לי הרבה זמן." רובי אמר כשהיינו בדרכנו הביתה. "זה בסדר.. יש לך חיים משלך." אמרתי והבטתי החוצה מהחלון. סוף סוף מחוץ לבית החולים. "אני נזכרתי." קטעתי את השתיקה ורובי הביט בי בשאלה. "במה?" הוא שאל והביט בכביש. "אני נזכרתי בלילה ההוא.. אחרי המועדון." אמרתי ודמעה קטנה ירדה במורד הלחי שלי. "אני כל כך מצטער שלא סיפרתי לך." הוא אמר אך לא הייתי מוכנה להגיד לו שהכל בסדר. כי הכל היה לא בסדר. "אני יודעת מה עשית לגלוריה." אמרתי והרכנתי את ראשי. "אני רוצה שתספר לה." אמרתי והוא הביט בי מבולבל. "לא זכור לי שזה העניין שלך מקס." הוא תקף אותי. שוב. "תפסיק להתגונן רובי! אתה יודע שזה לא בסדר!" קראתי בכעס. "תשארי מחוץ לזה." הוא אמר ביובש. ואני לא עניתי. 

"הגענו" רובי קטע את השתיקה המביכה ויצא מהרכב. הוא התקדם אל עבר הדלת שלי ועזר לי לצאת. נחמד מצידו. "תודה." מלמלתי בשקט אך הוא לא ענה. הוא כזה ילד קטן. "אז אנחנו משחקים את משחק השקט?" רטנתי בכעס והוא נעצר והביט בי. "לא מקס. אנחנו משחקים את משחק 'רובי צריך שקט'" הוא אמר והתקדם במהירות אל עבר דלת הכניסה. מה קורה לו?

"היי" בלה קיבלה אותי בחיוך כשנכנסנו הביתה. לוציפר רץ לעברי במהירות אך לאו תפס אותו לפני שהספיק לקפוץ עליי. "שלום לך.. את נראת טוב יותר." לאו אמר ופרע את שיערי מעט. "תודה" אמרתי בחיוך ורובי נכנס לחדרו בכעס. "מה קורה איתו?" בלה שאלה אותי והרמתי את כתפיי. "אני חושבת שכדאי שתשאלי אותו בעצמך." אמרתי והבחנתי בדון וריי שנראו הרבה יותר גדולות. ושיערן הבלונדיני התבהר אפילו יותר. "הן גדלו כל כך." אמרתי לבלה ולאו. "הן עומדות להיות בנות חצי שנה בעוד שבוע.. אני עוד לא מאמינה שעברה חצי שנה." בלה אמרה וליטפה את ראשיהן הבלונדיניים. "מקס!" רוזי הופיעה משפשפת את עינייה מעייפות. "היי רוזי.. התגעגעתי אלייך." אמרתי והיא חיבקה אותי בעדינות. אני אוהבת את הילדה הזו כל כך. "היי מקס" תומאס אסף אותי לחיבוק ולאחר מכן התקדם לאחייניות המתוקות שלו. הוא הרים את שתיהן על ידיו כאילו שהן שוקלות כלום. בלה התקדמה לעברו והם התחילו לפטפט בניהם. בנתיים, אני התקדמתי לחדרי. פתחתי את הדלת ומצאתי שם זר עצום של פרחים. עם ברכה קטנה מונחת ליד. 

התקדמתי אל עבר הפתק, הרמתי אותו והתחלתי לקרוא. 

'מקס.. מקס.. מקס.. אין לך אפילו טיפה של מושג כמה נכנסת לליבי, ואיזו סערה עוררת שם. שזה די מכובד לנערה בת 19. ברגע הראשון שהבטתי בך.. והבחנתי בעיניים היפות שלך. הבנתי שאת הולכת להיכנס לליבי היטב. וברגע שלקחו אותך ממני, התפרקתי, הייתי שבר כלי. לא יכולתי לדמיין את חיי דקה בלעדייך, אני יודע שאולי את כועסת עליי שעזבתי עם ברטה. כי כל צעקה שצעקת, כל זעקה שזעקת, נחרטה בליבי לתמיד. ומתנגנת בראשי כל דקה ודקה ביום. אני מצטער מקס.

אני מצטער על הכל.'

סגרתי את המכתב והדמעות החלו לצאת, יצאתי מחדרי במהירות והתקדמתי אל עבר חדרו של רובי. דפקתי בדלת שלו ו..הדלת נפתחה. "מה את רוצה?" גלוריה שאלה אותי בגועל. לובשת חזייה בלבד. "כלום." אמרתי והתחרטתי כל כך שדפקתי על הדלת הזו. לעזאזל איתו! לעזאזל עם גלוריה! לעזאזל איתי!

"חכי רגע!" שמעתי את קולו של רובי ומיד נעצרתי. "מה אתה רוצה?" שאלתי אותו בעלבון והוא התקרב אליי מעט. "היא חברה שלי מקס." רובי אמר והיה משהו בדבריו. אך הייתי כועסת מידיי בשביל להבין את זה. "אז תפסיק להביא לי פרחים וברכות מטומטמות!" קראתי בכעס וראיתי זיק של פגיעות בעיניו. "את צודקת, אני צריך להפסיק." רובי אמר בקול חלש יותר. "תפסיק לתת לי רושם שאתה אוהב אותי." אמרתי בקול חלש. לא ציפיתי שהוא ישמע את זה. "מה אמרת?" הוא שאל והתקרב אליי עוד טיפה. "שום דבר." אמרתי ולקחתי שתי צעדים אחורה. "אני מניח שדמיינתי." הוא אמר ונעלם משם.

פאק על כל העולם המזורגג.