גיבור המאפיה

געגוע הביתה

מקס-

"מתרגשת לחזור הביתה?" רובי שאל אותי בזמן ששנינו נסענו ברכב בדרכינו לאחוזה. הנהנתי בראשי בקרירות וחזרתי להביט בחלון. כל דבר רק לא בו. הדרך הפכה להיות מוכרת, הבחנתי ברחובות המתקרבים לאט לאט אל האחוזה. הבטתי מהחלון ועיכלתי את העובדה שאני סוף סוף בבית. "הגענו." רובי אמר ויצאתי מהרכב. הבחנתי בבלה שיצאה מדלת הבית ורצה לעברי. וממש כמו בסרט, גם אני רצתי לעברה, חיבקתי אותה כל כך חזק שאני לא בטוחה שהיא נשמה באותו הרגע. אבל זה לא עניין אותי. כל מה שרציתי זה לשבת איתה באיזו פינה נידחת ולספר לה על כל מה שאני ורובי עברנו בחודש האחרון. הניצוץ חזר אל פניו של רובי ברגע שהבחין במשפחתו. אני חושבת שזה פרק הזמן הארוך ביותר בו לאו ורובי לא התראו. "מקס!" לאו קרא בשמי ואסף אותי לחיבוק. הוא הרים אותי מעל הקרקע באושר וצחקקתי מעט. "קדימה, בואו נכנס." לאו אמר ונכנסנו אל תוך האחוזה החדשה, שעברה כמה שיפוצים מאז שהגענו לכאן. אל שיקגו.

"איפה האחייניות המדהימות שלי?" רובי שאל בכמיהה ותומאס הופיע ביחד עם ריי ודון. רובי כל כך שמח לראותן שכבר חשבתי שיתעלף. "שלום לכן מתוקות שלי. איך הספקתן לגדול כל כך בחודש שלא הייתי כאן?" הוא שאל ולא ציפה לתשובה. "אתה קולט? הן יהיו בנות שנה בחודש הבא." בלה אמרה בהתרגשות ותומאס הצטרף לחגיגה. "שלום לך!" תומאס אמר ואסף אותי לחיבוק דב. לא האמנתי שאני מסוגלת להתגעגע כל כך לאנשים.

לאחר שהשלמנו מעט פערים, לא מספיק לצורך העניין. התחלנו בהכנות לנשף. אנחנו צריכים להמריא לכיוון סיציליה בעוד ארבע שעות, "אני לא מאמינה שאני הסכמתי ללכת לנשף המטופש הזה." נחרתי בכעס ובלה, שהייתה בדיוק לידי, צחקקה מעט. "אני לגמרי מבינה אותך אחות. אבל מה אני אגיד? אני צריכה לעשות את כל המסע הזה עם עוד שני תינוקות!" היא קראה בייאוש, מכניסה עוד חבילת מגבונים אל המזוודה של דון וריי. "מה את חושבת על זה?" בלה הראתה לי את השמלה שרצתה לקחת איתה אל הנשף. "מדהימה בלה, כמו תמיד." אמרתי ובלה נראתה מרוצה. "אני בטוחה שלאו יאהב את זה." התגריתי בה מעט והיא הסמיקה. "אויש תשתקי!" היא קראה וזרקה עליי את השמלה. לפתע דלת החדר נפתחה ורובי הופיע בפתח. מיד הרצנתי ואני ובלה הבטנו בו בשאלה. "הטיסה הוקדמה, אנחנו ממריאים בעוד שעה. זאת אומרת שבחצי שעה הקרובה אנחנו צריכים לצאת."

רובי-

חצי שעה עברה במהירות האור. ואני, תומאס ולאו ישבנו וחיכינו לבלה ומקס שיצאו מהחדר. "קדימה! כמה זמן כבר לוקח ללבוש שמלה מזויינת ולנעול פאקינג עקבים!" לאו קרא בחוסר אונים, שריי ודון בידיו. כנראה שמעט קשה לו להתמודד עם שתי הבנות בבת אחת. "אנחנו מוכנות, תירגע כבר." בלה גערה בו והן עמדו מולנו. מקס נראתה כמו מלאך, או במקרה שלי, כמו הפאקינג שטן בהתגלמותו.

קמתי על רגליי וחולשה מטורפת תקפה אותי פתאום. "רובי? הכל בסדר?" בלה שהבחינה בעורי החיוור שאלה אותי ומיהרתי להנהן בראשי. "שנצא?" שאלתי וניערתי את ראשי קלות, בשביל להעביר את התחושה המוזרה והבלתי מוסברת ממני.

יצאנו מהאחוזה ואחזתי בידה של מקס. הכל בשביל שאף אחד לא יחשוב שקרה משהו בנינו. "אני מצטער." סימנתי לה בשפתיי, כי ראיתי שהמגע הלא רצוי ממני עורר בה מעט כעס. "זה בסדר." היא לחשה באוזני, מה שעורר בי צמרמורת טובה ונעימה.

כולנו נכנסנו למכוניות ויצאנו אל שדה התעופה. היינו לבושים כבר בבגדי הערב כך שכל מה שנשאר לנו הוא לפגוש את קלייר ולהגיע לנשף. "קדימה, בואו נתקדם אל המטוס שלנו." תומאס אמר, מנווט אותנו בתוך שדה התעופה הגדול. ההליכה הקשתה עליי מעט, ולא ידעתי למה. הכושר אצלי היה במקום הראשון.

מקס-

לאחר בערך שעה של בירוקרטיות מוזרות ולא הכרחיות, עלינו אל המטוס והמראנו אל האוויר. המתח במטוס היה ברור. ואני בטוחה שכולם הבינו שמשהו קרה ביני לבין רובי, גם אם אנחנו מנסים להסתיר את זה, זה נורא קשה. אני ובלה התיישבנו אחת ליד השנייה ובעיקר היינו עם הבנות בזמן שלאו, רובי ותומאס התעסקו בעניינים שלא כל כך עניינו אותי בזמן ההוא. "איפה הן הולכות להיות בזמן הנשף? את לא מתכוונת לקחת אותן איתך... נכון?" שאלתי את בלה בתמימות והיא צחקקה. "יש חדר שבו אני אשים אותן עם משהי שתשגיח עליהן.. והכל מטעם האירוע." היא אמרה ברוגע והנהנתי בראשי. נוח למדיי.

החמש שעות הראשונות של הטיסה עברו מעולה, ירדנו בבוסטון לעצירה קצרה והמשכנו בדרכינו. לא היו עוד עצירות בגלל שהיינו בפיגור של זמן. האירוע כבר התחיל. זה הזמן הטוב ביותר להגיע. הפאפארצי רגוע ואין יותר מידיי אנשים על הכניסה... אבל למען האמת? לעולם אי אפשר לדעת..

שמעתי את הבנים מתלחששים על איך הם הולכים לברוח מהפאפארצי, הם תכננו מערכה שלמה, למרות שלא היו בטוחים שזה מה שהולך לקרות.

כפי שלמדנו, לעולם אי אפשר לדעת מה יכול לקרות במשפחת גארסיה.