טוב למות בעד ארצנו

Chapter 6🌺

רופא נכנס לחדר ומבטי עובר אליו. ״גברת קאלו.״ אני מהנהנת באישור ומחכה שידבר, ״את נפצעת קל באזור המותן, אנחנו נוכל לשחרר אותך עוד היום, אבל תצטרכי לנוח עד שבוע הבא.״ אני מהנהנת באישור ורואה שגם בארי מקשיב לו והוקל לו לשמוע שנפצעתי קל. ״בעוד חודש תבואי לביקורת. אנחנו צריכים לעשות בדיקות אחרונות ואדפיס לך טופס שחרור.״ אני מהנהנת, ״תודה.״ הוא יוצא מהחדר ואני מרגישה את מבטו של בארי עליי, ״מה?״ אני מחזירה את מבטי אל עיניו, ״תסבירי לי מה קרה. איך נפצעת? איך הגעת ליהודה ושומרון?״ אני נושמת עמוק, ״נפצעתי מחומר נפץ ואסור לי להגיד לך יותר מזה, אני חתומה על סודיות.״ אני מתחמקת מזה. אלונה נכנסת לחדר בלי לדפוק בדלת, ״אני חושבת שהתבלבלת, צא החוצה.״ היא פונה לבארי בעוינות, ״מה-״ היא קוטעת אותו, ״עוף החוצה, חייל!״ היא צועקת עליו ואני נבהלת, ״אלונה, תהיי בשקט, אנחנו בבית חולים.״ אני משתיקה אותה. ״אז שיצא.״ היא קובעת ואני מרגישה כאילו הם שני ילדים בגן. אני מגלגלת עיניים, ״מה נסגר אתכם? מה, אתם בגן?״

כמה שעות אחר כך אני שוכבת במיטה בדירה שלי. מסתכלת על השעון ורואה שהשעה 15:30 אחר הצהריים. אני נאנחת ביאוש. הזמן לא עובר. עוצמת עיניים ומנסה לנוח קצת לפני שאני צריכה לקום ולהתארגן בשביל לנסוע לקידוש אצל המשפחה של אלונה. צלצול טלפון מפריע לי, אני עונה ושמה על ספיקר, ״הלו?״ אני לא מסתכלת מי זה, ״אנני?״ אני עוצמת את עיניי בעייפות,״מממ?״
״אבא אמר לי שנפצעת. את בסדר עכשיו?״ אני מפהקת, ״כן. שחררו אותי מבית החולים כבר, אני בדירה, תכננתי לנוח קצת לפני שאני הולכת.״ אמא לא נותנת לי זמן להסביר לפני שהיא שואלת אותי בלחץ לאן אני הולכת, ״אני נוסעת לעשות קידוש אצל המשפחה של אלונה.״ אני לא מספרת לה על המסיבה בשביל לא להלחיץ אותה לשווא. אני נקודת החולשה של אמי. כשהייתי קטנה ולא הרגשתי טוב, היא דאגה לי כאילו אני הולכת למות. מאז החטיפה היא הייתה כזו. חרדתית. פרנואידית. ואני לא מאשימה אותה, יש לה סיבות מוצדקות להיות אישה כזאת. הבת שלה נחטפה לשבוע ימים אבל בחיים לא ידעה מה עברתי שם. אני סיפרתי לאבא ואבא לא רצה לספר לה בשביל להגן עליה. וגם אותו אני מבינה. החטיפה הזו הייתה קשה גם בשבילם. אני מרגישה גוש חונק את גרוני כשאני חושבת עליו. ״את חייבת ללמוד לציית לי, קטנטונת.״ עוד זרם חשמל נשלח לגופי ואני מקמרת את גבי בכאב, ״אני לא רוצה להעניש אותך.״ הכאב נפסק. אני בולעת את רוקי במאמץ. ״אנני, שמעת מה אמרתי?״ אני מלקקת את שפתיי ומתחילה לצייר ציורים דמיוניים על הסדינים הבהירים שלי, ״לא, סליחה, את יכולה לחזור על זה?״ אני מחכה שתדבר, ״רק רציתי שתשמרי על עצמך, ושתדעי שאם את צריכה משהו, אני ואבא פה בשבילך.״ אני מהנהנת למרות שהיא לא יכולה לראות אותי, ״ברור, אמא.. תודה.״ אני מודה על ומקווה שהסתיימה השיחה כי אני באמת בלי מצב רוח עכשיו. ״ביי, אנני.״ היא אומרת ומנתקת. אני נשכבת על הצד ושוב מנסה לעצום עיניים ולישון קצת אבל שוב צלצול הטלפון מפריע לי. אני עונה מבלי להסתכל מי התקשר, ״אנני?״ אני מכווצת את גבותיי, ״מאיפה יש לך את המספר שלי?״ אני שואלת את בארי וממשיכה לבהות בתקרה, ״144.״ הוא מסביר, ״למה התקשרת אליי?״ אני עוברת לנושא העיקרי. ״רציתי לשאול אותך מה התוכניות שלך לערב.״ אני מסיטה את מבטי לטלפון, ״למה אתה שואל?״ אני שואלת בחשדנות, ״כי אני רוצה להיפגש איתך. לאכול ארוחת ערב ביחד, אצלך או אצלי, לא משנה.״ אני לא יודעת מה לעשות. הגעתי לארץ בשבילו ועכשיו מצאתי אותו. אבל התפקידים שלנו מאוד מגבילים את הקשר שלנו, אם בכלל מאפשרים אותו. אני חושבת שאפגש איתו היום, אוכל איתו ארוחת ערב ואדבר איתו. אשאל אותו מה הוא חושב שכדאי לי לעשות. ״בסדר. תהיה אצלי בשעה שש.״ אני קמה מהמיטה, לוקחת את התיק שלי, את המפתחות של הבית ויורדת למטה לקנות מצרכים לארוחת הערב. בדרך מתקשרת לאלונה, ״אני לא אגיע היום. אני לא מרגישה כל כך טוב והתחיל לכאוב לי, כמו שהרופא אמר.״ אני משקרת ומעמיסה אל סל הקניות שלי קמח וסוכר, שנמצאים אחד ליד השני. ״מה? לא!!״ היא צועקת בטלפון וגורמת לחיוך קטן ומשועשע לעלות על פניי. ״את רוצה שאבוא להיות איתך בערב?״ היא שואלת, ״לא, זה בסדר. אקח ערב לעצמי ואלך לישון מוקדם.״ אני אמורה להרגיש רע שאני משקרת לה, אבל את האמת אני מתרגשת מהערב. ״טוב.. תרגישי טוב ונדבר מחר.״ אני מהמהמת בהסכמה, ״תלכי למסיבה הערב. תצלמי לי כמה את נהנית.״ אני מבקשת ממנה, ״עליי-״ קול צעקה ברקע קוטע את דיבורה, ״אני צריכה לזוז, אמא שלי בלחץ על הסירים.״ אני מצחקקת, ״אין בעיה. ניפגש מחר או מחרתיים.״ אני מנתקת את השיחה ומגיעה לקופות. ״היי.״

בארי:
אני יורד מהאוטובוס בתחנת האוטובוס והולך לדוכן הפרחים שלידה. אני בוחר זר אחד עם פרחים שאני יודע שאנני אוהבת. ״כמה זה?״ אני שואל את המוכר, ״100 שקלים.״ אני מוציא מהארנק את הסכום ומביא לו. מסתכל על הבחירה שלי ומחייך. מתחיל ללכת לכיוון התחנה הבאה שממנה אני צריך לקחת אוטובוס לכתובת שאנני כתבה לי.
אני נעמד, נושם עמוק ודופק בדלת. אחרי כמה רגעים אנני פותחת את הדלת ומחייכת אליי. המראה שלה עוצר נשימה. שיערה הארוך אסוף בצמה ושזורים בה פרחים צבעוניים, היא מזכירה את הדמות שהיא אוהבת כל כך. ״את יפהפייה.״ היא מחייכת ומסמנת לי להיכנס לדירה. אני נכנס ומסתכל סביב. הדירה שלה קטנה ויפה. אין לה את האופי של אנני כל כך, אבל אני בטוח שזה זמני כי כנראה שאחרי שהיא תשתחרר מהצבא היא תתחיל להוסיף לדירה.

14.4.2024
19.4.2024