טוב למות בעד ארצנו

Chapter 4🌺

אנני:
אני נכנסת לחמ״ל ואלונה אחריי. פוגשת שם את רועי ואת נועם. ״אתם יודעים מה קורה?״ אני שואלת והם מנידים בראשם כתשובה. אחרי כמה דקות שאנחנו מדברים המג״ד נכנס ומתיישב בראש השולחן, ״אני צריך אותך ביהודה ושומרון עוד היום.״ הוא אומר ואני מהנהנת, ״משהו מיוחד?״ אני שואלת. זה כבר לא חדש לי. הקפיצו אותי כמה פעמים ליהודה ושומרון, כל פעם בגלל שיש קצת מתיחות אז מקפיצים אחד מאיתנו. ״לא שידוע לי. אלונה תחליף אותך בזמן שלא תהיי פה. תכף יבואו לאסוף אותך.״ הוא מסתכל בשעון, ״לכי תתארגני אם את צריכה עוד משהו.״ אני יוצאת מהחמ״ל ועולה למגורים. מפזרת את הצמה שלי ואוספת את שיערי לקוקו גבוה ומתוח. מסתכלת ובוחנת את הופעתי במראה. אני מתוחת את חולצת המדים כלפי מטה עד שאני מרוצה ויוצאת מהחדר. יורדת למטה, מחכה לי רכב שחור של הצבא, אני נכנסת למושב האחורי ואנחנו מתחילים לנסוע.

בארי:
אני רואה אותה עולה על רכב שחור ונוסעת. אני מסתכל על השעון, 5:58. היא לא אמרה השכמה ב-6:00? לאן היא הולכת עכשיו? ״חיילים, על הרגליים, יש לנו יום ארוך לפנינו. קומו!״ אני שומע את קולה של הסמ"פ. למה היא לא משכימה אותנו כמו שאמרה? אחרי רבע שעה אנחנו עומדים בשורה כל הפלוגה והסמ"פ עוברת ובוחנת אותנו. מבצעת את תפקידה של אנני. ״אתם הולכים לחתום היום על נשק, זה המון אחריות, המפקדות מחלקה שלכם יסבירו את הנוהל.״ היא מסתכלת על השעון שענוד על ידה, ״יש לכם 30 דקות לסיים לאכול ארוחת בוקר, אחר כך אני אלווה אתכם לחתום על נשק. מי שמאחר נשאר שבת בבסיס.״ היא אומרת והולכת. אבל איפה אנני?

אנני:
אנחנו מגיעים ואני יורדת מהאוטו, מתקדמת לכתובת שנתנו לי בדרך. ״טוב לראות אותך שוב, אנני.״ אני מהנהנת לשלום לכל האנשים שבחדר, ״הסברתי להם למה אתם פה, אסביר גם לך.״ הוא מלקק את שפתיו וממשיך, ״יש מתיחות. המודיעין שלנו גילה על פיגוע גדול שמתוכנן לקרות בירושלים, אנחנו צריכים אתכם ערניים ודרוכים אם יקרה משהו.״ הגיוני. בדרך כלל מקפיצים אותי בתקופה הזאת. תקופת רמדאן. חודש ארור שצריך להיות מוכנים לכל דבר. אני מהנהנת הנהון אחד ואחרי זה כולנו יוצאים ומתחילים ללכת למחסום.
עוברות כמה שעות והכל מתנהל חלק, אבל בכל יום חייב לקרות מקרה אחד לפחות. והמקרה הזה הגיע לבדיקה אצלי. אני ממששת את זרועותיו ולא מרגישה כלום. עוברת לבית שחי ולבטן. עוברת עם ידיי שוב ושוב על מנת להיות בטוחה שאין לאדם נשק. מתכופפת כדי לבדוק ברגליו, ומרגישה פלסטיק בפנים. ״לך ימינה, אתה לא יכול לעבור כרגע.״ אני נעמדת מולו ומחכה שילך ימינה כפי שאמרתי לו, אבל במקום זאת הוא מתקרב אליי באיום. ״לך ימינה, לפני שאצטרך להשתמש בכוח.״ אני אומרת לו בערבית והוא צוחק. אין בעיה. אני תופסת את ידו, בועטת מאחורי רגלו והוא נופל על ברכיו. אני מצמידה אותו לרצפה ומאבטח מגיע לאזוק אותו. רק כשהוא אזוק אני משחררת את אחיזתי בו. הוא יורק ומקלל אותי. לא מעניין אותי. אני מסמנת להבאה בתור להתקדם אליי. וזו ההתנהלות כבר במשך ארבעה ימים. באים בבוקר, מגיעים האנשים, אנחנו בודקים וממשיכים. ״קודם כל קח שלושה צעדים אחורה ותן לי את התיק.״ אני פוקדת על מישהו זר שהגיע אליי. הוא לא עושה מה שאני אומרת אז אני אומרת שוב, ״קח שלושה צעדים אחורה ותן לי את התיק.״ אני מושיטה את ידי אליו ומחכה שיציית לי, כמובן שזה לא קורה. ״תן לי את התיק או שאני אצטרך לקחת אותו.״ אני מתחילה לאיים ולא נראה שהאיום שלי משפיע עליו. בן זונה. ״שים את התיק פה, ולך שלושה צעדים אחורה.״ אני מתחילה להתעצבן עליו וקולי עולה, מושך את תשומת הלב אלינו. הוא עדיין בפרצוף אטום ונראה כאילו מחכה למשהו, מסגיר את העובדה שכנראה יש לו חומר נפץ בתיק. אני מוציאה את האקדח מהחגורה ומכוונת עליו, ״תוריד את התיק ושים אותו על השולחן!״ אני צועקת עליו והוא לא עושה כלום. אני מורידה את האקדח לרגלו ויורה לו ברגל. הוא צורח וצועק בכאבים ואני מנצלת את זה, לוקחת לו את התיק ושמה על השולחן. יורדת על ברכיי לצד האיש ואוזקת את ידיו מאחורי גבו. נעמדת ומעמידה את האדם יחד איתי.
בום!

בארי:
כבר יום שישי ואנני לא חזרה לבסיס. סיימנו את השבוע, כולם יוצאים הביתה ואני פוגש את אלונה בתחנת האוטובוס. ״אני יכול לשאול אותך משהו?״ היא מסיטה את מבטה לעברי, ״כן.״ אני מלקק את שפתיי, ״איפה אנני? מתחילת השבוע לא ראיתי אותה בבסיס.״ עוברות כמה שניות ואני מחכה לתשובה, אבל אלונה נשארת בשקט ולא נראה שהיא מתכוונת לענות לי. ״נו?״ היא מורידה את מבטה חזרה לטלפון, ״מה נו?״ היא מתכתבת עם מישהו ולא מסיטה את מבטה מהטלפון, ״איפה אנני?״ אני שוב שואל, ״אמרתי שאתה יכול לשאול שאלה, לא אמרתי שאענה לך.״ הטלפון שלה מצלצל, ״הלו?״ היא מתחילה לדבר בטלפון ואני לא שומע את הקו השני, ״מה?״ כמה שניות של שקט, ״כן, ברור. אני אקח אוטובוס.״ היא מנתקת את הטלפון, ״שיט.״ ממלמלת בין שפתיה ואני לא מתעניין. היא מקבלת עוד שיחה, ״כן, היא נפצעה, אני נוסעת לבית החולים עכשיו.״ אוטובוס מגיע והיא עולה עליו, משאירה אותי לתהות מי נפצעה. מה אם זאת אנני? אני לא מחכה ומתקשר אליה, מקווה שהיא תענה לי. ״נו..״ אני ממלמל ונושך את שפתיי בחוסר סבלנות, ״הקו שאליו חייגתם אינו זמין כעת.״ אני מנתק ומתקשר עוד פעם. ״הקו שאליו-״ אני מנתק שוב ומחייג עוד פעם. פאק. משהו לא טוב קורה.

11.4.2024