טוב למות בעד ארצנו

Chapter 23🌺

״ילדה שלי.. ילדה קטנה שלי. מי היה מאמין לרגע שלא תהיי פה איתנו? לחגוג עוד חג, עוד יום הולדת של חבר משפחה, עוד יום שאת מחייכת וחיה את חייך, מנצלת כל רגע כמו שרק את מסוגלת לעשות.״ אביה עוצר את דיבורו ומנגב את הדמעות שלו, ״כולם מחכים שתחזרי אלינו. כל המשפחה והחברים.. פשוט אי אפשר להאמין שזה קרה.״

אני מגיעה אחרי הלוויה לבסיס ומחליטה להתקשר לאבא. ״הלו?״ אני שומעת את קולו העייף מעבר לקו, כנראה הערתי אותו. ״פאפא?״ אני לא מצליחה להתאפק ושוב מתחילה לבכות, ״מה קרה, פרגיירה?״ הוא נשמע יותר ערני ודואג. ״אתה יכול לבוא? אני ממש צריכה אותך..״ אני יודעת שהוא יקיים את הבטחתו ובחיים לא ידרוך בישראל אבל לא יקרה שום דבר אם אנסה לשכנע אותו עוד פעם. ״כן. אני אבוא. תפגשי אותי בשדה מחר.״ הוא מפתיע אותי, ״תודה, פאפא..״ אני נחנקת מיבבה ומנתקת את השיחה. אני מרגישה יד נוגעת בכתפי ומסתובבת, פוגשת את בארי מולי. ״היא לא הייתה רוצה לראות אותך ככה.״ אני מהנהנת ומתיישבת על הרצפה. הוא מתיישב לצידי, עוטף אותי בזרועותיו ואני בוכה לחזהו הרחב. ״אנחנו נתמודד עם זה ביחד, נלך לשבעה ונשמע עליה סיפורים, נצחק עליה והיא תצחק ביחד איתנו מלמעלה.״ אני מהנהנת בהסכמה אבל לא מצליחה להפסיק לבכות. ״מה אני אעשה עכשיו, בארי? איך אני אמשיך להילחם ככה, בלעדיה?״ אני נושמת עמוק ומנסה להרגיע את הבכי, ולהירגע בעצמי. ״אני צריכה לשתות.״ הוא מביא לי את בקבוק המים שלו ואני מנידה בראשי, ״לא.. אני צריכה לשתות.״ יש שקט לכמה שניות לפני שהוא עונה, ״אני לא חושב שזה רעיון טוב, אנני.״ אני מנגבת את הדמעות שלי ומיישרת אליו מבט. עיניו הירוקות מביטות בי בצער ובעצב. ״אני צריכה אותך.״ הוא מכווץ את גבותיו, ״למה את מתכוונת?״ אני מלקקת את שפתיי ומזכירה לעצמי איפה אנחנו. ״היא היחידה שידעה.״ אני ממלמלת בהבנה. ״ידעה מה?״ אני שומעת את בארי במעומעם. ״אני חושבת שאני אלך לקבר שלה עוד פעם מחר.״ הוא מהנהן בהסכמה, ״את רוצה לשתף אותי מה היא ידעה?״ האם כדאי לי לספר לו? ״היא ידעה על מה שקרה לי.״ אני לא יודעת מה לעשות. אני אובדת עצות לגמרי. ״מה קרה לך, אן?״ האם אני מרגישה סגירת מעגל? אחרי שאני יודעת בוודאות שהוא מת? הרי אני הרגתי אותו. ניצחון אחד מתוך רבים. ״נאנסתי.״
״מה?״ אני שומעת אותו שואל בהלם. גופו נדרך ואני מתחרטת שסיפרתי לו. ״נאנסת?״ הוא חוזר על המילה, ״מתי? איך?״ הוא מביט בעיניי והבעת רחמים עולה על פניו. ״אל תסתכל עליי ככה. אל תרחם עליי, עברתי את זה.״ הוא מכווץ את גבותיו, ״תספרי לי איך זה קרה, אנני. בבקשה..״ אני נושכת את שפתי התחתונה בהתלבטות, ״אני לא בטוחה שזה רעיון טוב.״ הוא תופס את ידי, ״בבקשה, תשתפי אותי.״ הוא מתחנן, ״כשהייתי בת שש, אמא שלי הלכה איתי לפארק. שיחקתי והשתוללתי שם, אמא שלי הורידה את מבטה ממני לרגע והגיע אליי מישהו זר. הוא אמר לי שיש לו ממתקים באוטו, ואני כמו ילדה קטנה ומטומטמת האמנתי לו. עקבתי אחריו ל-ואן הלבן שלו.״ אני עוצרת את שטף דיבורי לרגע וממשיכה כשהוא לא מגיב לדבריי, ״הוא העמיס אותי ל-ואן ולקח אותי לבקתה ביער. כמעט כמו שלך רק קצת יותר גדולה. כשהגענו לשם הוא הכניס אותי להתקלח הוא הקפיד מאוד על הניקיון שלי ועל הגוף שלי.״ עולה בי בחילה לחשוב על זה שוב, ״אחרי המקלחת הוא כבר אנס אותי. הוא קרא לזה משחק. בכל פעם הוא היה מגיע, נכנס לחדר בהצהרה שהוא רוצה לשחק איתי שוב. הייתי שם שבוע עד שאבא שלי מצא אותי ולקח אותי משם. זה היה נורא.״ אני מנגבת דמעה שזלגה על לחיי וממשיכה, ״כשקיבלתי מחזור בפעם הראשונה אני ואמא שלי הלכנו לרופאת נשים, שבעצם בישרה לנו שהאיבר שלו היה גדול מדי למימדים של הגוף שלי, ובגלל שלא היה לו מקום להיכנס, הוא נכנס בכוח ופגע באיברים הפנימיים שלי. אני לא ישנה לילה שלם מאז התקופה הזו. הוא רודף אותי כשאני עוצמת עיניים.״ אני מרגישה את חיבוקו של בארי ודמעותיי נספגות בחולצת המדים שלו, ״אני אשמור עלייך. הוא לא יוכל לפגוע בך שוב, אף אחד לא יוכל.. אני מבטיח לך.״ הוא מנשק את שפתיי ואני נסחפת איתו לנשיקה תובענית ורעבה, צמאה לתחושת שייכות אחרי החור בלב שמותה של אלונה גרם לי להרגיש. ואז אני נזכרת מה אנחנו, מי אנחנו ואיפה אנחנו. אני מפרידה במהירות ובהלה את הנשיקה, ״אסור לנו. במיוחד לא פה.״ אני מסתכלת סביבנו לבדוק שאף אחד לא ראה. ״את יודעת מי זה היה?״ אני מכווצת את גבותיי בשאלה ומחכה שימשיך, ״האדם שעשה לך את זה?״ אני מהנהנת קלות, ״אני לא יודעת את שמו, אבל הוא זה ש..״ אני בולעת את רוקי ומנסה לשמור את הדמעות שלי בפנים, ״הוא זה שהרג את אלונה.״ אני נושכת את שפתי התחתונה שלא מפסיקה לרעוד, ״אני הרגתי אותו אתמול, אחרי שהספיק לירות באלונה ולהרוג אותה.״ אני לוקחת נשימה רועדת, ״אוי, אלוהים אדירים... איך זיהית שזה הוא?״
״לפי העיניים. אני לא אשכח אותן, למרות שאמרתי לו שכן. אמרתי לו שהוא יימחק מכדור הארץ ואף אחד לא יזכור את השם שלו, את האופי שלו ואת עצם הקיום שלו.״ באיזשהו שלב בדקות האחרונות אני הפסקתי להילחם בדמעות והן פשוט נופלות מעיניי ללחיי ומשם לברכיי. ״אבא שלי מגיע לארץ מחר בבוקר. אני חושבת שהוא יצליח לעודד אותי קצת, אני מתארת לעצמי שהוא יהיה פה עד שנחזור ללבנון. אז יכול להיות שלא נתראה בימים הקרובים.״ אני מרגישה אותו מהנהן, ״אבל תתקשרי אליי כל יום, ותעני להודעות שלי.״ אני מהנהנת בהסכמה ואנחנו נפרדים שם. אני נשארתי בבסיס ובארי נסע לדירה שלו. לא עצמתי עין בלילה. ארגנתי את הדברים של אלונה, תוך כדי שאני נזכרת ברגעים שמחים שלנו יחד. ברגעים מצחיקים ועצובים, בפגישה הראשונה שלנו, ואיך סיפרה לי שהיא החליטה שאני הולכת להיות החברה הכי טובה שלה. ליתר דיוק, הודיעה שאני אהיה החברה הכי טובה שלה.

14.6.2024
15.6.2024