טוב למות בעד ארצנו

Chapter 25🌺

הוא חודר אליי בבת אחת ולפתע הוא מפסיק. אני בוכה בשקט ובכאב, פעם שעברה שבכיתי בקול רם הוא הרביץ לי בישבן. ״כל כך הדוקה וצרה. אבל אני צריך להיכנס עד הסוף.״ הוא דוחף את עצמו שוב ומכאיב לי כל כך. ״ששש, לא לבכות, קטנטונת..״ הוא מנשק את הדמעות שלי בעדינות אבל בו זמנית זז בתוכי ומכאיב לי עד שאני רואה שחור. ״בבקשה..״ אני לוחשת וכמעט לא יוצא קול מפי, ״בבקשה מה, קטנטונת?״ הוא חודר אליי פעם נוספת ואני שולחת את ידיי לפי, חוסמת אותו בחוזקה כדי שלא יצא אף קול ושום צליל. ״תעני לי.״ אני לא יכולה.. אני לא יכולה להוריד את ידיי מפי כי אז ייפלט לי קול הבכי. אני מנסה לנשום עמוק, ״בבקשה תגמור כבר..״ אני לוחשת ומחזירה את ידיי לפי. ״תתחנני עוד. תתחנני לקבל עוד מהזרע שלי.״
אני פוקחת את עיניי ומתנשמת. מרגישה חולשה בכל חלק בגוף שלי, ידיי ורגליי רועדות, הפה שלי יבש כאילו הלכתי ארבעים שנה במדבר ולבי דופק עד שאני מרגישה כל נקודת דופק בגופי פועמת ביחד עם הלב. אני עוצמת את עיניי חזרה ומנסה לנשום עמוק אבל אני לא מצליחה. אני לא מצליחה לנשום. אני אוגרת רוק בפי ומנסה לשחק איתו בלשוני. אני מחזקת את אחיזת ידיי בספה ונותנת תשומת לב לרגליי שעל הקרקע. אני יציבה. זה עוד התקף וזה יעבור. ואחרי כמה דקות זה באמת עובר. הדופק שלי נרגע, אני עדיין מרגישה חולשה אבל אני יכולה להתנהל עם זה. אני קמה למטבח, לוקחת כוס וממלאה אותה במים מהברז. אני שותה במהירות את כל תכולת הכוס ומניחה את הכוס על השיש. אני אוהבת אותך. את כמו אחותי הקטנה. אלוהים, אלונה.. אני מרגישה דמעות זולגות על לחיי, אבל אני לא מסכימה לעצמי לבכות בקול, לא רוצה להעיר את אבא בטעות. אני תופסת את השיש בחוזקה. נשימתי רועדת בזמן שאני מנסה להרגיע את עצמי מהבכי חסר התועלת. ״פרגיירה?״ אני מסתובבת לקולו של אבא, ״פאפא..״ אני מלקקת את שפתיי היבשות. הוא פותח את זרועותיו, מחכה לחיבוק. הבכי נפלט ממני ואני רצה אליו, מחבקת אותו בחוזקה. הוא מלטף את שיערי ואני מתפרקת עליו בבכי. ״אני פה איתך. אני פה איתך, ילדה שלי.״ אני מייבבת ומתייפחת בבכי אל חזהו. והוא מחבק, מכיל. ״אני לא יכולה.. היא מתה לי בידיים, פאפא, אני לא יכולה לשכוח..״ אני מהדקת את אחיזתי בו והוא מחבק אותי חזק יותר. אני משתנקת בבכי ודמעות היגון לא מפסיקות לרדת מעיניי. זולגות במורד לחיי ונספגות בחזהו החשוף של אבא. ״זה היה הוא.״ הוא מרים את סנטרי, ״למה את מתכוונת?״ אני מורידה את ידו ממני והולכת לספה, מתיישבת ושמה את ידי על מצחי ביאוש. ״ראיתי אותו בלבנון, פאפא.״ הוא בא ומתיישב לצידי, ״הוא הרג את אלונה ולקח את השלווה שלי. לקח ממני את זכות הבחירה אם להביא ילדים או לא.״ הדמעות ממשיכות לרדת מעיניי ולא פוסקות לרגע. הוא לקח ממני הכל. ״את יודעת.. אף פעם לא אמרת לי במפורש מה קרה לך שם. כל לילה היית חולמת, מתעוררת בצרחות.. וכששאלתי אותך מה קרה היית אומרת לי, שהוא בא לשחק איתך שוב בחלום.״ אני מכווצת את גבותיי וחושבת על זה לכמה רגעים. הוא צודק. ״מה הוא עשה לך, פרגיירה? למה הוא לקח את השלווה שלך?״ הוא מלטף את שיערי כמו שהיה נוהג לעשות כשהייתי קטנה. ״הוא אנס אותי.״ ידו קופאת ואני מרימה את מבטי לפניו. לא נראה שמה שאמרתי מפתיע אותו ובכל זאת קשה לו לשמוע אותי אומרת את זה בקול. ״אני כל כך מצטער, ילדה שלי..״ עיניו נוצצות והוא מושך אותי חזרה לחיקו, חזרה לחיבוק שלו. איזה שבוע מחורבן. ״בחיים לא סיפרתי את זה למישהו חוץ מלאמא שלך.. בזמן שהיא הייתה בהיריון איתך.. אני הייתי בניו יורק, טיפלתי שם בכמה דברים, ו...״ הוא מכחכח בגרונו לפני שממשיך, ״הייתי צריך לנסוע לאיזה מקום.. ומישהי סיממה את המשקה שלי.״ אני מכווצת את גבותיי באי הבנה, ״ומה קרה?״ אני מרימה את מבטי לעיניו ורואה שדמעות זולגות על לחייו ונספגות בזיפים שלו, ״היא אנסה אותי. היא צילמה את זה בשביל לפגוע בי ובאמא שלך, והיא באמת פגעה.״ הוא מושך באפו ומוחה את דמעותיי, ״אני לא זוכר כלום מאותו הלילה, אפילו לא זכרתי את הפנים שלה עד שהופיעה על מפתן הבית שלנו והצהירה בפניי ובפני אימך שהיא בהיריון ושהעובר שלי.״ אני בולעת את רוקי בקושי רב. אני לא יודעת מה אני מרגישה בכלל. אני מזועזעת, אני עצובה, אני כועסת, אני מיואשת ומתוסכלת כל כך מהמצב הזה. ״אני מצטערת..״ עולה על פניו חיוך עצוב ואני חוזרת לחבק אותו בחוזקה. אנחנו נשארים כך בדממה עד שאני מרגישה שאני נרגעת. ״אתה זוכר שהיית שר לי?״ הוא מגחך ומהנהן הנהון קטן. ״אתה יכול לשיר לי?״ אני שואלת בשקט, ״בטח, פרגיירה.״ אבא מתחיל לשיר בשקט את מילות השיר. השיר שתמיד עזר לי והפיח בי תקווה. אני מצטרפת אליו בפזמון ואנחנו שרים בשקט וביחד. כשאנחנו מסיימים אני כבר מרגישה את עיניי נעצמות לבד, ״אתה תוכל לשיר לי גם מחר?״ הוא מלטף את שיערי, ״אשיר לך מתי שרק תרצי.״ הוא אומר את משפטו הקבוע ונושק למצחי נשיקה עדינה וכמעט לא מורגשת, ״תחזרי לישון, פרגיירה. אני פה לשמור עלייך מהסיוטים.״ אני עוצמת את עיניי ותוך כמה שניות נרדמת חזרה.

״כן, אני אדבר איתה. אני אגיד לה.״ אני מתעוררת מקולו הלוחש של אבא. ״הוא הגיע לישראל? זה ממש לא זמן טוב. חברה שלה נהרגה עכשיו. טוב בסדר, נראה מה אפשר לעשות עם זה.״ אני פוקחת את עיניי, ״מי הגיע לארץ, פאפא?״ הוא מרים את מבטו אליי, ״בוקר טוב, איך את מרגישה?״ הוא שואל ומתיישב חזרה לידי. ״פאפא.. מי הגיע לארץ?״ חיוכו דועך ונעלם לאט לאט. ״שון קולייר הגיע לישראל כדי לפגוש אותך.״ אני מכווצת את גבותיי בבלבול, ״שון קולייר הוא הארוס שלך.״

15.6.2024
17.6.2024