טוב למות בעד ארצנו

Chapter 15🌺

סיימנו. אני סיימתי את הטירונות שלהם. ארבעה חודשים של טירונות. אני מתקשרת לאמא עם חיוך על פניי, בתחושת סיפוק והצלחה, אחרי מסע כומתה מפרך שעברנו ביומיים האחרונים. ״אן?״ אמא עונה לטלפון וחיוכי מתרחב לשמע קולה. ״אמא, סיימתי!!״ אני צועקת בשמחה. ״כל הכבוד לך, אנני. אני גאה בך מאוד, מותק. אבא פה, את רוצה לספר לו?״ אמא שואלת והתשובה הטבעית שלי הייתה חיובית, אבל לא עכשיו. לא אחרי מה שעשה. ״לא, זה בסדר.״ אני מנסה לסרב בנימוס, ״התקשרתי אלייך, לא דיברנו המון זמן.. מה שלומך? איך עברו עלייך השבועיים האחרונים?״ אני ממשיכה מבלי לחכות לתגובתה לסירובי לדבר עם אבא. בדרך כלל אני מתקשרת לאבא לספר לו דברים. אני והוא.. יש לנו חיבור עמוק יותר משלי ושל אמא. אני חושבת שאחת הסיבות לכך היא בגלל שהוציא אותי מהצריף בגיל שש. הוא עזר לי להתמודד עם הסיוטים כל ילדותי, עד שפשוט למדתי להסתיר את זה ולהסתדר לבד. אמא הייתה בטראומה רצינית, ואני יכולה להבין אותה. לכן רק אבא תפקד. היה לוקח את התאומים לגן, אותי לפסיכולוגית ואז לגן, מכין ארוחות צהריים וערב, יוצא איתנו לטיולים ולבילויים.. אמא פשוט... לא עשתה את זה.. במשך תקופה מסוימת. אחרי זה היא חזרה לעצמה ותפקדה כרגיל. גידלה אותנו עם ילדות נהדרת. ילדות שלה לא הייתה. תיקנה את הילדות שלה דרך הילדות שלנו. ״הכל בסדר?״ אמא שואלת מעבר לקו. ״אבא לידך, או שהוא למטה במשרד?״ אני שואלת, מתלבטת אם לספר לה מה קרה או לא, אם היא יודעת בכלל על מה שקורה.. אם לא, אני אספר לה עכשיו. ״הוא פה לידי.״ אני נושמת עמוק, ״תעלי למעלה.״ אני שומעת תזוזות מעבר לטלפון ואז אחרי כמה שניות את קולה של אמא, ״מה קרה?״ אני מתיישבת על המיטה, ״את באמת לא יודעת?״ יש כמה שניות של שקט עד שהיא עונה, ״לא יודעת מה?״ כמו לתלוש פלסטר, אנני. את מסוגלת. ״אבא וסבא מחפשים לי שידוך.״ זהו. אמרתי את זה, זה מאחוריי. יש שקט על הקו. אני מרחיקה את הטלפון מאוזני כדי לבדוק שהשיחה לא התנתקה. אבל היא לא. המספרים של השניות ממשיכים לעלות ולהשתנות. ״אמא? את שומעת אותי?״ אני שואלת אותה. אני שומעת כחכוח גרון, ״תסלחי לי אם לא שמעתי טוב, אבל אמרת.. שאבא מנסה למצוא לך שידוך?״ כן. כן! לעזאזל, כן! זה לא חלום. זו המציאות העקומה שלי. ״כן.״ דמעות מיטשטשות את ראייתי ואני ממצמצת כמה פעמים כדי להעלים אותן. ״חתיכת מזדיין!״ היא מסננת מפיה. המקרה נדיר. אמא מקפידה מאוד לא לקלל לידנו. ״אל תגידי את זה-״ היא קוטעת אותי, ״אנני, מותק, תני לאמא לטפל בזה, אני אדבר איתך יותר מאוחר. ביי, מתוקה.״ היא מנתקת מבלי לתת לי זמן להגיב. דפיקה בדלת מסיחה את דעתי. אני קמה מהמיטה, פותחת את דלת הכניסה ומגלה שבארי עומד מאחורי הדלת. ״מה אתה עושה פה?״ הוא נושם עמוק, ״רציתי להתנצל שאיימתי עלייך.. ולהודות לך על העזרה עם אסף לפני כמה ימים.״ אני מהנהנת, ״עוד משהו?״ הוא מתכוון להגיד עוד משהו אבל סוגר את פיו ומתחרט. אחרי כמה שניות הוא מניד בראשו, ״לא.״
״אוקיי. תודה.״ הוא מהנהן פעם אחת ואני סוגרת את הדלת. יש לי מספיק דרמה, אני לא צריכה גם את זה על הראש שלי עכשיו. אני הולכת למטבח, מוזגת לעצמי כוס יין אדום ומתעסקת בטלפון. מתקשרת לאלונה, ״אני חוזרת אלייך עוד כמה דקות.״
״אוקיי, ביי.״
״ביי.״ השיחה מתנתקת. אני צריכה מישהו היום. לשחרר לחצים.
אחרי כמה דקות, אלונה באמת חוזרת אליי. ״אני צריכה מישהו להלילה.״ אני מקצרת תהליכים וככה פותחת את השיחה שלי. ״אוקיי, בואי נצא היום. נפתח איזה בר חדש בתל אביב, המליצו לי עליו.״ היא אומרת בקלילות. בדיוק מה שאני צריכה עכשיו. קלילות. ״סבבה, אני אבוא לאסוף אותך עוד שעה.״ אני אומרת ושותה עוד שלוק מהיין הטעים, ״אממ, הבר נפתח רק בשעה 1:00..״ אני נושכת את שפתי התחתונה בהתלבטות. אולי כדאי שניסע למקום אחר? אני לא אוהבת מקומות שנפתחים מאוחר, כי אני פשוט לא אוהבת להיות מחוץ לבית עד מאוחר. אלונה יודעת שאני בדרך כלל מקפידה לא לצאת מאוחר מדי.. ״אני מבטיחה לך שזה יהיה שווה את היציאה המאוחרת.. באמת שמעתי עליו רק דברים טובים, והוא נפתח רק לפני כמה שבועות וכבר הספיק לצבור ביקורות מעולות..״ היא מנסה לשכנע אותי. אני מסתכלת על השעון של המיקרו, ״ב-00:30 אני אצלך, תהיי מוכנה עד אז.״ אני מנתקת את השיחה ונאנחת בחרטה. לא הייתי צריכה להסכים..

אנחנו מגיעות לבר עדין עם מוזיקה שקטה ונעימה, לא כמו שאר המקומות שאלונה גוררת אותי אליהם מדי פעם. במקום הזה יש חמימות ותחושת אינטימיות מיוחדת כזו.. אלונה סוקרת את המקום בעיניה ונראה כאילו מצא חן בעיניה. ואת האמת? אני חושבת שגם מצא חן בעיניי. ״בואי כבר. את רוצה לשבת על הבר?״ היא שואלת ומושכת בידי פנימה. ״תבחרי את.״ היא מושכת אותי לכיוון הבר, ״אני הולכת רגע לשירותים, תזמיני לי בלאדי מרי.״ אני מחמיצה את פניי בגועל. אני שונאת עגבניות. הויכוח הקבוע שלי ושל אלונה זה אם להוסיף עגבניה לסלט. כל בוקר. אני מתיישבת באחד מהכיסאות הפנויים ומעיינת בתפריט. ״מה נשמע, מה אני יכול להזמין לך?״ אני מעלה את ראשי לשמע קול מוכר שמגיע מאחורי הבר. מה לעזאזל? מה הוא עושה פה? בארי מרים את עיניו לשלי כשאני נשארת בשקט כמה שניות. ״מה אתה עושה פה?״

29.5.2024
3.6.2024